פסיפס אתר יצירה

ילדה, נערה ומה שבניהם

פורסם בתאריך ט"ז בסיון תשע"ה, 03/06/2015

ראיתי אותה, שם, עומדת לבדה, ילדה קטנה, תמימה, קצת מבולבלת. נראה כאילו היא מחפשת משהו. ניגשתי אליה ושאלתי אותה לשמה, היא לא ענתה לי רק חיכה חיוך מתוק וקצת בישן. הושטתי לה את ידי והיא הושיטה לי בחזרה, עיניה הקטנות, הירוקות בחנו אותי במבט מסוקרן ותמים. "מה את מחפשת?" שאלתי אותה. בהתחלה לא ענתה אך אח"כ אמרה בכל מבוייש "אמא". את אמא היא מחפשת, אמא נעלמה לה, היא רק הסתכלה רגע אחד על הצעצועים שבחלון הראוה וברגע השני אמא כבר לא לידה.

 

ופתאום, פתאום היה לי חשק עז לחבק אותה, חיבוק גדול, לנחם אותה. היא כ"כ הזכירה לי את עצמי, אמנם אני ילדה לא קטנה, יותר מדוייק להגיד נערה, אך נערה שמחפשת, מחפשת את עצמה, מחפשת את תפקידה, בוחנת את הכל וכן, גם קצת מבולבלת. חיבקתי אותה והרגשתי את ידיה הקטנות, העדינות סביב לצוארי, גם היא חיבקה אותי ושמה את ראשה על כתפי. ואז הרגשתי טיפה מרטיבה אותי ועוד טיפה, היא בוכה, בוכה בשקט. רציתי לבכות איתה, כל כך הבנתי לליבה.

 

ואז ראיתי אישה נמוכת קומה, קצת מבוהלת קוראת בשם ילדתה ושואלת אנשים אם ראו אותה. פתאום הבנתי, הנה היא, אותה האמא שבאה לגאול את ילדתה הקטנה. ניגשתי אליה כשהילדה בזרועותי, היא הביטה בנו במבט מאושר, הודתה לי בלי סוף שמצאתי את ילדתה ולקחה אותה מזרעותי, אף הילדה שראתה את אמא האבודה קפצה לזרעותיה בשמחה וחיבקה אותה חיבוק גדול והאמא בתמורה חיבק אותה חיבוק אוהב.

 

הם הלכו, עוד הספקתי לראות את הילדה מנופפת לי לשלום, וראיתי אותן, את שתיהן, מתרחקות, מחובקות והבנתי, הבנתי שגם אני בסוף אגאל, שגם אני יפסיק להיבהל, לדאוג ולהתבלבל, ושגם לנפשי תבוא המנוחה והשלווה.

 

תגובהתגובות