פסיפס אתר יצירה

לדוד ה' אורי וישעי

מאת
מרדכי
פורסם בתאריך י"א באלול תשע"ה, 26/08/2015

בס"ד

 

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירע, ה' מעוז חיי ממי אפחד".

רועי הביט סביבו מבעד למסך הדמעות שזלגו מעיניו ללא הפסקה, וראה את כל ההמון מסביבו דומע יחד איתו. רועי חיפש פנים מוכרות בתוך כל ההמון שהגיע, אבל את מי שכל כך רצה לראות הוא לא מצא. בתוך מוחו ניסה רועי לשחזר את מאורעות הערב הקודם אך התמונות והמשפטים התערבבו זה בזה לסלט מר.

 

יום לפני כן היה א' אלול. אומנם זאת לא הייתה שנת הלימודים הראשונה של רועי בישיבה, אבל בכל זאת אביו התעקש להסיע אותו לתחילת הלימודים על מנת שלא יצטרך לסחוב בעצמו את כל הציוד לקראת השנה החדשה. החטיפים והמאפים הביתיים הרבים שאימו ציידה אותו תפסו גם הם מקום רב בתוך הציוד שלקח איתו. לפני שיצא נשקה לו אימו על ראשו והוא התמהמה מעט, מנסה להרוויח עוד כמה שניות לפני שיפרד ממנה, אך קולו של אביו קרא לו להזדרז. רועי לא האמין שאחרי כל כך הרבה שנים בפנימייה עדיין הפרידה מהבית תהיה כל כך קשה.

 

רועי ניגב את עיניו בטישו שהוגש לו, הזיכרונות רק הגבירו את בכיו אשר אותו ניסה להחריש. הזיכרונות שבאו אחר כך כבר היו מהגעתו לישיבה והמפגש עם כל חבריו. כל אחד סיפר מה עשה בתקופת בין הזמנים. לאיזה מעיין קפץ ובאיזה מסלולים הוא התהלך. לאחר מכן ולאחר כוס קפה שחור חם וחזק הוא פתח את הגמרא והחל ללמוד עם החברותא החדשה שהוצמדה לו. "שיבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו".

 

רועי הרים את מבטו וחיפש את חבריו שאותם מצא עומדים לא רחוק ממנו ממררים בבכי ומנסים להקל גם את מה שקרה בשעות האחרונות. הסימנים הראשונים על משהו לא קשורה התחילו להגיע כשהיו באמצע ההתארגנות לקראת השנה. הפלאפון של רועי רטט ועל הצג הופיעה הודעה ממזכירות היישוב בו הוא גר שעל התושבים להסתגר בבתיהם עד להודעה חדשה. רועי התלבט אם לשאול את הוריו בשלומם, אבל לבסוף הוא החליט לוותר על כך. הודעות כאלה היו מגיעות מיד פעם וכמעט תמיד היו אלו התראות שווא ורועי חיכה להודעה החדשה שתבוא, אך היא בוששה מלבוא. "אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח".

 

את ההכנות האחרונות לקראת השינה קטעה כניסתו הפתאומית של אבישי, הבחור הכי מעודכן בישיבה, שהוא נסער והוא מתחיל לספר פריצה לישוב. רועי הסתובב אליו ביקש עוד פרטים, אבל אבישי הבין את הטעות שלו וניסה להתחמק. רועי התיישב על מיטתו וניסה להתקשר להוריו והגיע לתא הקולי. הדאגה בתוך ליבו גברה והוא פשוט חיכה. כעבור כחצי שעה כשהוא שהפלאפון שלו שוב צלצל והראה שדודו שגר בסמוך אליהם מחפש אותו הוא לא ענה, הוא כבר הבין לבד מה ארע.

 

רועי הסתכל סביבו וחיפש את אבישי. כשנתקל במבטו הוא ראה שאבישי ממהר להוריד את ראשו. רגשות האשמה כאילו הוא זה שסיפר לחברו הטוב על רצח משפחתו לא עזבו אותו במנוחה ורועי ראה את זה עליו, יודע שזה לא אשמתו.

 

רועי נקרא להספיד. לאחר שהבין שלדבר בין הדמעות הוא כבר לא יצליח ושהבכי מונע ממנו מלהמשיך, הוא פשוט החל לקורא מהסידור הפתוח לפניו. "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני. לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש. אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדיך, עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלקי אישי. כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני. הוריני ה' דרכך ונחני באורח מישור למען שוררי. אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס. לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'".

קדיש יתום. 

תגובהתגובות