יש רגע אינסופי שהוא אותו רגע,
וזהו.
הרצף הכרונולוגי נדמה לו כבדיחה עצובה וזמנית,
כחומר מתכלה וסופי.
הוא דומה לקו פרשת המים.
לפני ואחרי נדמים לו כעולמות רחוקים,
לכן הוא גם התהום הפעורה שביניהם.
באותו רגע ממש,
על שפת אפיק עייף שפעם זרמו בו מים מהחרמון,
סייר־נַוָּד נואש זעק,
והוא לא ידע אם הוא זועק
על הנוֹד השבור או על שפת הנהר,
אל א-לוקיו או אל השד הכפייתי בַּצֹּרֶת.
קוראים לו לב.
אותו רגע זעקה ושבר,
באפיק ירדן צחיח וגוסס,
הארץ בכתה עם לב דמעות יבשות, ומעליה שמי סגול־מוות,
וכמעט כְּכּוֹרַח גופו עליו לב נבלע באדמה.
עכשיו שהמים זורמים,
והשד הפך למלאך הססני הצופה לענני הגשם בעיניים מפוחדות,
רציתי לחשוב שדווקא דמעתו של לב התחילה זרם חדש,
שירידת מִפְלָס הובילה לעלייה מצד עצמה,
שיכולה לבוא תשועה פנימית,
ואולי הפעם לב בחר להמשיך לפעום בעצמו.
אבל ניתוח לב פתוח, בלי הרדמה מלאה ובלי זריקת נרטיב,
מעלה מהאוב מחשבות מודחקות,
על מים שלא משתמעים לשתי פנים.
תגובהתגובות