כמה שנים שחלפו על הבית הקטן והמצוחצח הזה.
כמה מראות שספגו העיניים הטובות והעייפות האלו.
כמה תפוחי אדמה מתובלים בדיוק-כמו-שסבא-אוהב הכינו הידיים האלו,
כשעוד היו צעירות, כשזקנו והרעידו, כשסבא עוד היה פה, ואחרי.
היה שקט. וקר. היא שפתה לי תה, ערמה תמרים ועוגיות בריאות ביתיות וחייכה.
והיה לי נוח בתוך השקט, כשמודעות האיך-מונח-גופי-על-הכיסא,
או הצריך-כבר-לשבור-את-השקט הולכת ושוקטת.
מכתבי נכדותיה היו תלויים סביב. תמונות ומזכרות על הקיר בדיוק מופתי.
על המזנון נחו עציץ פרחי פלסטיק על מפית רקומה בעקמימות,
ים גמלוני ממוסגר, ושאר תשורות חיבה צוהלות.
נחתי בתוך הרוח החמה הזאת שליפפה את הבית,
אורחת בנוף הירוק להפליא הזה,
נוף שיכול היה להיות לי לנוף ילדות, ובכל זאת מצאתי עצמי בו- אורחת.
לא יודעת אם המינוח המדוייק הוא קנאה;
אבל החמצה ודאי יש בי, מפעמת תחת שכבות גאווה וזרות.
לו רק הייתם מספרים לי, מטמיעים בי קיומם
של ליכוד, של חיבוק או הענקה או צחוק. (כלומר, כזה שאינו ציני מתנשא, כשלכם.)
אני תוהה אם בין שוכני הדלתות הסגורות שבבית הזה ישנו מכנה משותף נוסף כלשהו,
פרט לזרות, ניכור ובדידות עצומה.
תגובהתגובות