אם - אז
יש לה ללחוש בשפתיים דבוקות
קורי שערותיה סבוכים כשהיא מניצה מתנומת התמיד של ליבה.
הפצרתי בה; השארי
כאן. הפיחי צבע בי
הלא אף חלומותי מאויירים הם בשחור-לבן.
והיא - אם.
חייכה את אותו עיקום שפתיים משומש
היטרפה אל תוכה, חזרה
לפקפק את חייה, אמש ועוד אמש
באותו הרווח הצר שבין קצף שפתיהם ולעגם המלוטש.
ואני אבן מחוטבת כמידתה
אבן חלולה ומזולפת דמעות געגוע.
אותן שפתיים דבוקות שואגות אליי מבין
חרכי בדידותה:
- אם תאהבי אז, נשבעת,
אשוב
- לא! לא! לא!
אש הגאווה והניכור נאחזת בקורות הגשר.
סרבניות ופצועות נסובות אני ועצמי זו מזו.
תגובהתגובות