"תקשיב," אמרה עידית לאורי, "ברגע שהבצק תפח קצת אתה פשוט מורח על העיגולים שוקולד ומכניס לתנור, זה הכל"
"סבבה" ענה באדישות
"מעולה, חייבת לרוץ... אל תשכח.. אני עוד כמה דקות חוזרת"
דפקתי על הדלת,
קריאת 'כן' נשמעה.
פתחתי.
וראיתי את אורי מורח שוקולד על חתיכות בצק.
הנחתי את התיק שלי על הכיסא והצצתי למטבח.
"מה את עומדת שם ומסתכלת? כנסי" אמר לי בחיוך.
"אני מחכה לעידית, צריך עזרה?" שאלתי.
"לא תזיק"
חייכתי והפשלתי מעט את השרוולים שלי.
הוא הסתכל עלי, לא יכולתי לעצור את עצמי מצחוק. ולא, לא בגלל החיוך שלו, היתה לו נקודה קטנה של שוקולד על הלחי.
"אני יודע שאני ממש מצחיק, אבל אני אשמח לדעת מה בדיוק"
סימנתי לו עם האצבע על הלחי שלי.
והוא בתגובה, עם הסכין מרח לי מעט שוקולד על האף.
"מה?" צחקתי.
מפה לשם, מנקודה אחת של שוקולד נהיו עשרות.
מישהו פתח את הדלת, אבל אנחנו, ממשיכים לצחוק.
"מה קורה פה?!" שאלה הודיה, אחותו
במבוכה לקחתי מפית וניקיתי את פני מנקודת השוקולד. אורי שלח מבט להודיה.
נתתי לאורי מפית נקיה.
עמדנו יחד בשתיקה, מובכים מעט מתשומת הלב היתרה שהפנתה לנו הודיה.
עידית הגיעה
"היי, מצטערת שחיכית, היו פקקים בכניסה... אני כבר אביא לך, בואי"
נכנסתי איתה לחדר.
אורי נשען על השולחן בפינת במטבח וחייך חיוך גדול.
"סיימת עם העוגיות?" שאלה אותו עידית.
הוא שלח לי מבט מחויך "ברור"
החזרתי לו חיוך.
הודיתי לעידית ויצאתי.
***
"אורי! מה זה היה המבט הזה??" שאלה עידית בהפתעה.
אורי רק הרים גבה, חייך ושתק.
תגובהתגובות