הסתובבתי ברחבי העיר
העיר הגדולה הזו
ששוקקת חיים ומוות.
שחלקים בה
מזכירים לי גיא צלמוות.
הבטתי לצדדים
כמו מחפשת את השקט
אך הוא זעק מכל פינה
הוא צרח מעל סמטה
הוא סכך על העיר כהילה.
שקט של מוות.
לא מוות גופני
שמציל אותך מהיומיום.
לא מוות רגשי
שפוטר אותך מהתחושות.
זה מוות של...
של...
של הנשמה.
רגלי גררו אותי
אל מעלה הרחוב
משם אפשר להביט
אפשר ממש לראות
נקודות של אור
ברחבי השיממון
נקודות של חיים
מתוך המוות האינסופי.
היתה שם נקודה שזהרה
כמו כוכב היא נראתה
רגלי וליבי נמשכו בעקבותיה
אז גם גופי הלך איתם.
אוזני שנחלצו לעזרת הלב
נמשכו אחרי מנגינה קסומה
נדמה היה שהכהנים נגנו אותה
שבהר סיני מקור מחצבתה.
הוקסמתי
כעת כל גופי תר אחרי הכוכב
כעת זה היה גם יותר קל
המנגינה משכה אותנו אליה.
עיני קלטו את המחזה
הוא ישב שם
עיניים עצומות
ואצבעות שריחפו על המיתרים
קול שהזכיר שירת מלאכים
והניגון...
הניגון...
התקרבתי
ונרתעתי
זקנו היה ארוך ופרוע
בגדיו בלויים ומטולאים
כל גופו מכוסה פצעים
ופניו משקפות יסורים
והעיניים....
העיניים טובות ועמוקות
מחממות ואוהבות
מייחלות ומצפות
מקוות...
ואז הבליחה בי מחשבה
זה לא סתם איש שמנגן
לא סתם חסר בית מזדקן
זה הוא..
לו אנו מצפים...
אז אזרתי אומץ והתקרבתי
את תחושת הגועל החנקתי
הקשבתי לנועם המנגינה
והצטרפתי בלחש לשירה
הוא חייך חיוך
שחשף שיניים לבנות ויפות...
ואז הבנתי
שבכל חסר בית
מסתתרת נשמה
שבכל איש קשה יום
מסתתרת תשוקה
שכל קושי
אולי הוא גאולה
וכל קבצן
אולי הוא המשיח...
תגובהתגובות