לתוך שקיות שחורות, אתה
גורף מהשולחן
כמו צעצועים
הר
של נשמות אבודות,
כבדות כעופרת.
הן מתנגשות זו בזו בפנים,
נוקשות
כמו פרסות סוסים
על אספלט.
אתה ניגש לארון,
מסובב את המפתח,
ודוחף פנימה את כל השקיות.
קיר של אוויר
מפריד בינינו,
ורק הוא מונע ממני לצעוק
לך
לקחת
גם את שלי.
תגובהתגובות