פסיפס אתר יצירה

----%-----

ואחר האש - קול דממה דקה

פורסם בתאריך ט' באב תשע"ו, 13/08/2016

ט' אב ה'תשע"ו

ואחר האש - קול דממה דקה / מאת אבק ספרים

חרב הבית, ואני ישבתי היכן שישבתי ולא הזדעזעתי. כי לא ידעתי את אשר איבדתי. רק לאחר זמן, כשראיתי רעות רבות וצרות, האמנתי שכעת אני מבין מה אבד. ובאמונה זו התמדתי שנים מספר, עד שתפס בי אותו ישיש בעל פנים קמוטות חיוורות משהייה במחשכים ומחורצות סביב העיניים בשל דמעות אין קץ, ואמר לי: "בוא אחריי."
הישיש הצעיד אותי בסמטאות ירושלים העתיקה, אליה שבנו כמשחררים אחרי אלפיים שנות גלות, ותוך כדי הליכתנו היה מציץ בי לפרקים, עד שלבסוף אמר לי: "עינייך אומרות קינה על הבית, מתוך רעות רבות וצרות שראית. לא בני, עוד אינך יודע את טיב הדבר שאיבדנו."
נפשי התבהלה, אבל הסקתי מפני החלמיש של הזקן שלא יענה לי כעת. 
הישיש רשרש במפתחותיו ופתח דלת בית. נכנסנו פנימה וירדנו במדרגות רבות ואפלות.
"שקט כאן." אמרתי.
"מתוך השקט תדע, לא מתוך צרחות הייסורים."
ירדנו אל מסדרון, וחלפנו על פני חדר עתיק אשר על רצפתו שלדים שרופים. עדות אילמת לרגעי החורבן. אב המשפחה היה מרים את ידו אל השמיים בזעקת כאב, או שמא תפילה, אל האלוקים.
"לא לשם עלייך להביט." אמר הזקן כשהבחין בהשתהותי.
ירדנו קומה נוספת, ואז פנינו בעיקול tk מסדרון אפל, אולי מבוך תת-קרקעי.
"היכן אנחנו?" תהיתי בקול.
"בבית אבותיי, בסוד דברים אליו לא הכנסתי איש מעולם. אף הבכיר בארכיאולוגים לא זכה למדרך כף רגל במקום הזה, אשר שמעו כלל לא הגיע לאוזניהם."
הישיש נטל לפיד והצית אותו.
היה זה מבוך תת-קרקעי ענף, ולא היה לי אלא להמשיך לעקוב בצייתנות אחרי הישיש, מוביל הדרך. צעדנו כך כעשרים דקות, וכל העת ביקשתי לשאול את הישיש להיכן הוא גורר אותי, אבל לא יכולתי.
לבסוף נעצר, באומרו, "עד כאן אנו טמאי המת רשאים לבוא." ובלא אומר הגיש את אוזנו אל קיר האבן, ובעיניו הקטנות מצמץ אליי כמסמן שאעשה כך גם אני.
ניגשתי ברגליים לא-יציבות אל הקיר שחצץ ביני לבין הקדושה, והצמדתי את אוזני.
מה אומר ומה אדבר, דמעות החלו לזלוג מעיניי מפני שירת המלאכים. דקה אחת בלבד זכיתי ליהנות ממנה, ואז היא הלכה והתעמעמה, עלתה וגוועה, עד שהדממה שבה ועטפה את הכל.
הזקן לחש באוזני, "אנו ערלי הלב, אטומי האוזן, לא מסוגלים לשהות זמן רב מדי בגן עדן, וחסד יש בדבר. שאם לא כן, היינו דבקים בשירה הזו עד מותנו בצמא וברעב. אבל פעם, פעם..." עיניו של הזקן התערפלו ועלו למעלה, "פעם היינו מסוגלים."
איני יודע כיצד ואיך, אבל לפתע מצאתי את עצמי עומד שוב לבדי באחת מאותן הסמטאות של העיר העתיקה, מצל על עיניי מפני השמש הירושלמית היוקדת, ורק לחיי הרטובות משמשות עדות לאשר התחולל. לא זכרתי עוד את צלילי המנגינה, אבל התגעגעתי אליה, אל הכבירות שבה, אל הטוהר והשלמות שבה.
וכעת הבנתי. הרי כל העת האמנתי שאיבדנו את הדממה הרוגעת והוטלנו אל צרחות השאול, אבל לא כך הדבר. איבדנו את הטוהר, את מנגינת גן עדן, והוטלנו אל הדממה החסרה.

תגובהתגובות


----%-----