הלכתי לכיוון הספסל שבו אליה חיכה לי.
'היי' חייך וזז אלכסונית כדי שאשב לידו.
' מה קורה?' חייכתי חזרה.
דיברנו. המון. ולפתע נהיה בינינו שקט.
'אילה,' הוא אמר 'בואי נתחתן'
נסענו לירושלים להורים של אליה לספר...
ובדרך חשבתי. המון. אנחנו מכירים מעל שנתיים, מאיזו פעילות שהשתתפנו בה יחד ביישוב.
לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לצאת, האם זה מתאים עכשיו, אם יש טעם, איך יהיה...
היו קצת פחדים. אבל התגברנו..
אליה הדליק את הרדיו. הידיעות על פינוי הגוש זרמו.
הבית שלי! איך אפשר 'לפנות' את הבית שלי?! ממש לגרש! משתמשים במילים יפות.
אליה הציץ בי. במשך התקופה שיצאנו תמיד אמרנו שכשנתחתן נגור בנצר חזני.
בהיתי באוויר. 'אילה, יהיה בסדר. את תראי' לחש.
היה לו קשה בדיוק כמוני. הוא כל כך התחבר למשפחה שלי, לבית שלי, שנדמה כאילו הוא ממש גר בנווה דקלים.. כשהוא בכלל ככ רחוק.
השבועות חלפו. נקבע יעד ל'פינוי' וכך גם לחתונה. בדיוק 3 ימים אחרי התאריך המיועד..
כשקבענו את התאריך רצינו שזה יהיה לפני.. יצאנו בקו המחשבה שאנחנו לא נגורש ונגור בגוש.
בכיתי המון. התגעגעתי לאליה, הייתי לחוצה, ורציתי שהכל יגמר. שנישאר בבית. כאילו זה סתם חלום רע. אבל עם כל ידיעה שהגיעה זה רק היה נראה כאילו זה באמת עומד לקרות.
אליה היה באחד היישובים הצמודים. מחזק, מרחוק.
החיילים הגיעו הביתה ודיברו עם תפארת ויהודה- האחים שלי.
אמא שלי יצא לדבר איתם בחוץ. בין הדמעות שמעתי אותה אומרת בקול 'הבת שלי מתחתנת עוד מעט! וזו ההרגשה שתהיה לה? לנו?! זה אבסורד שהארוס שלה פה באחד היישובים ליד מנסה לחזק במקום לשבת בבית עם החברים שלו. שאילת שלי לא קופצת ורוקדת אלא בוכה על הבית?!' הקול שלה נחנק ונבלע בחיבוק של
של אבא שלי.
ההורים שלי נכנסו הביתה עם תפארת ויהודה.
דפקה בדלת הפתוחה. בלי להיראות בכלל בכניסה.
יהודה יצא ואחרי שניה נכנס לקרוא לאבא.
שמעתי את הקול של אליה. הדמעות התייבשו על הלחיים שלי.
אבא קרא מבחוץ לאמא והיא יצאה.
אמר לה משהו וחזרה, מחייכת חיוך גדול אליי.
***
אחת החברות של תפארת, מאפרת במקצועה הגיע אליי לחדר, לאפר אותי.
אמרתי לתפארת שאני לא ככ רוצה להתאפר, אבל אחותי הקטנה יעל חייכה חיוך קטן ואמרה, 'את יפה מאוד, אבל גם את צריכה להיות יפה בשביל אליה..' צחקתי ככ חזק עד שכאבה לי הבטן. ודמעות שוב החלו לזרום.
נכנסתי לשמלה הלבנה החלקה שלי. ככה פשוטה. ככה יפה ויצאתי מלווה באבא ואמא לחצר הגדולה שלנו. לשבת בכיסא הכלה היפה שלי.
החברים מהיישוב ואפילו מהיישובים ליד הגיעו כדי לעזור. צלם וכליזמר. בשביל חתונה קטנה בחצר, ממש כמו פעם. רב היישוב הגיע לחתן אותנו.
אליה התחיל להתקרב אלי ולא יכולתי שלא לבכות. הוא בכה גם. המון דמעות זלגו לו מהעיניים.
הוא לחש לי, 'אני אוהב אותך אילת. אני אוהב את הבית. ואיפה שלא נהיה יהיה טוב. אני בטוח שה' מקשיב'
כזה צדיק! מילים של ילד, מה עוד יש להגיד.. אמונה תמימה וזה הכל.
אבא ואמא החזיקו אותי, ליוו אותי לחופה. ואליה על אף הכל עמד בחיוך. שמח לראות אותי אבל עם דמעה קטנה זולגת מהעין.
4 שכנים מחזיקים את הטלית מעל הראש שלנו. חיילים מסביב- וגם העיניים שלהם לא יבשות, ואני רואה. אפילו שהם מנסים לבכות בסתר.
דגלי ישראל, ודגלים כתומים בכל מקום.
הקול של אליה רעד 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'
ראיתי מטושטש מרוב הדמעות. רק הרגשתי שאליה ענד לי את הטבעת עד חצי האצבע המורה.
שפשפתי את העיניים, מבלי למרוח את האיפור העדין שהיה עליי. רציתי לראות את הבית.
הגגות האדומים. העצים. הגנים. הפרחים. הדגלים. האנשים. הילדים המשחקים. עם החיילים הטובים ששומרים עלינו אבל לא אלה שמגרשים אותנו מהבית.
ראיתי שהחייל שעמד ליד אחי רצה להאיץ בנו לסיים את הטקס כדי שנצא, אבל הוא לא היה מסוגל. ראיתי את ההתחבטות שלו.
הבית. אוי הבית.
אליה אפילו בכה יותר ממקודם. 'אם אשכחך ירושלים..' שמעתי אנשים נשנקים. '...תשכח ימיני..'
אני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ונשענתי מעט על אמא שלי שלשמאלי ומיררתי בבכי.
'תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי' יהודה חיבק את תפארת. כל אבא חיבק את ילדיו.
הרב הזיל דמעות.
'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' אליה שבר את הכוס. הרב עטף את אליה בחיבוק.
בדיוק באותו הרגע עצר האוטובוס שהיה צריך להוציא אותנו מהיישוב.
אליה החזיק לי בעדינות את היד. הידיים שלנו רעדו. מהתרגשות. מככ הרבה דמעות. הוא חיבק אותי במן יראה כזו והרטבתי לו את החולצה הלבנה היפה בדמעות.
ראיתי מישהו מקפל את הטלית ביחד עם הדגלים.
אחרי זה כבר לא ראיתי כלום. בעיניים מטושטשות עטופה בחיבוק הירא של אליה והיד העדינה של אמא שלו מאחוריו עלינו לאוטובוס.
בכיתי המון. לא הפסקתי לבכות.
והיום? מעל עשר שנים אחרי, אליה ואני עדיין מחכים לחזור. לגור בנצר חזני.
תגובהתגובות