"אלעד."
היא מרימה אליו מבט המום. "אתה פה?"
הוא משפיל מבט, בוחן את נעליו הצבאיות ומדיו הכחולים – שחורים. לא, מה פתאום. הוא לא פה. לא פה בכלל.
איך דווקא אותה מכולם הוא היה צריך לפגוש פה. את הבחורה היפה והרחוקה הזו, שתמיד רצה להכיר מקרוב. היה בה משהו מרתק כזה. סודות טהורים בעיניים. אז הנה, זה קרה. איזה יופי.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ומילותיה מחוררות. "באת לפנות אותנו?"
הוא שותק, מודה באשמה.
גם היא שותקת. לא מאמינה. רגע של שקט מביך עובר עליו, ואז היא מטיחה בו בשקט: "הייתי בטוחה שאתה יותר מזה."
הוא ממשיך לשתוק באשמה, ורק מסתכל לרגע על העיניים שלה, שתמיד הביעו כל כך הרבה חום וטוב, ועכשיו היו בהן אך קור ובוז – מיועדים לו, ולו בלבד.
"הייתי בטוחה שאתה יותר מזה..."
****
"קומו. עכשיו. אתם צריכים לצאת מפה, זה שטח צבאי סגור. אין לכם אישור לשהות פה יותר."
הפעם הקור בעיניו שלו, ואילו עיניה שלה חמות ורטובות, מורמות אליו בתחנונים צובטים. הוא לוקח ממנה צעד אחורה, לא להישבר. "נו, קומו!" הוא מצווה בקור, "אנחנו לא רוצים לעשות את זה בכוח."
"אבל למה אלעד?", היא לוחשת בקול שבור, "למה? אתה אוהב את אמא אדמה פחות ממני? למה אתה לוקח בזה חלק?"
"בבקשה אלעד. קח את החיילים שלך ולך מפה. אתה לא באמת יכול לעשות את זה. אתה יותר מזה, אלעד.."
היא בוכה. הוא מעביר את הפיקוד למישהו אחר, רק לרגע אחד, ויוצא החוצה לנשום אוויר, לפני שהוא יצטרך ללכת לכלא בגללה. ורק בגללה. באמת, הוא מפקד בצבא הגנה לישראל, יש לו אחריות. הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק בשביל נערה אחת אמיתית כל כך!
מרחוק הוא רואה כמו מעולם אחר את החיילים שלו מוציאים אותה מהבית, צורחת ובוכה. "למה אלוקים?" היא מייבבת בחולצה קרועה, "למה שוב, ה'? למה??"
הוא מסב ממנה את מבטו, וחוזר אל החיילים שלו, שכבר עברו לבית הבא. הרי הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל. הוא לא יכול להגיע לכלא בגללה.
****
השטח נקי. אין פה אפילו חצי אזרח. אפילו כל מגודלי הפאות כבר שוחררו בערבות מזמן. הוא נושם עמוק, מתענג על הנוף הבראשיתי, המרחיב לבבות. נוף של ארץ ישראל. באמת, חבל שהיו צריכים לפנות כאן.
מרחוק עולה דמות דקת גוו במעלה ההר, תלתלי שערה הקצר מתפרעים ברוח. הוא לא מבחין בה. הוא עוד מביט על הנוף הזה, המשגע.
"בבקשה, תנו לי לעבור.." מאחוריו בוקע קול מתחנן, צרוד מבכי. "אני מתחננת. תנו לי לעבור. פעם אחרונה.. אני רוצה להיפרד מהמקום הזה. להבטיח להתראות. בבקשה."
"תשמעי גיברת, יש לנו פקודות. אסור לך להיכנס, אסור להכניס לפה אזרחים."
"בבקשה, רק לרגע אחד ואני יוצאת. אני רק רוצה להיפרד.."
"מה פתאום, אסור. את רוצה שניכנס לכלא בגללך?"
"בבקשה.."
"אסור, אין מצב. ותעופי מפה עכשיו, לפני שאני עוצר אותך."
"תנו לה לעבור." הוא אומר, וקולו הסמכותי תמיד נעשה עייף, צרוד קמעה.
"אבל המפקד," מנסה אחד.
"בלי אבל. תנו לה לעבור."
הם מביטים בו מופתעים, במפקד שההוראות מלמעלה היו לו כמו תורה מסיני. הם לא באמת מאמינים שהוא התכוון לזה.
היא מרימה אליו את עיניה, ואין בהם תודה. "נו, תפתחו כבר," הוא מתעצבן, בעיניו משתקף מבטה הקר. "יש לך שתי דקות."
הם פותחים לה את המחסום, כמובן, והיא חולפת על פניו, עולה למעלה בפעם האחרונה. הוא שומע את הבכי מחלחל בגרונה, ומסיר את מבטו ממנה, משתדל לשמור עליו קפוא.
מזווית עיניו הוא רואה אותה נעצרת בראש ההר החרב.
"אבאאאאאא!"
צרחה נוראית, מיוסרת, פורצת משפתיה, מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. "אבא שלי," היא משתנקת, "אבא, תראה מה קרה בסוף, תראה כמה השתדלנו וכמה לא הצלחנו.. כמה העם שלך התבלבל, אבא!" היא קורסת על האדמה, מתייפחת. "אמא, אמא אדמה, סליחה. סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך, סליחה שעוד לא הצלחנו לאהוב את האחים שלנו מספיק כדי להצליח להפוך לחלק ממך. סליחה שלא הצלחתי למנוע מאלעד לקחת בזה חלק.."
היא מייבבת לה בשקט עוד כמה סליחות לאמא אדמה, והד יפחותיה החלושות, הכואבות, קורע את הדממה. ואילו הוא מסמיק עד שורשי שערותיו, אינו יודע מה מביך אותו יותר – העובדה שכל החיילים שמעו אותה, או זה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו לעשות את זה.
עוד כמה דקות של בכי ומלמולים כואבים ולא מובנים, ומשתרר שקט. היא קמה ממקומה בתשישות, ומתחילה לרדת חזרה לכיוון המחסום, כמו מרחפת. כל העיניים של הפלוגה מלוות אותה – חלקן המומות, חלקן מובכות, ורובן אדומות. היא בכלל לא שָׁם כדי לשים לב.
הנה היא שוב חולפת על פניו ולא עוצרת. רק במחסום היא נעמדת לרגע, ופונה לחיילים. "סליחה אחים אהובים שלי", היא אומרת בקול רועד ועיניים רטובות, " סליחה שלא הצלחנו לעצור אתכם.."
הם משפילים מבט, לא מסוגלים להביט באש השחורה שבעיניה. היא פונה חזרה למטה, מכריחה את עצמה להמשיך לרדת, וכל צעד למטה משאיר חלק ממנה על ההר.
הוא עוקב אחריה במבטו, אחרי הרוח הזו. הקרח שבליבו נמס טיפה – טיפה.
תגובהתגובות