פרק חמישי
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. הרעש המונוטוני של המכשירים צפצף באוזניה שוב ושוב. היא הסתכלה על פניו שעכשיו נראו שלוות במיוחד, הוא נראה בלתי מזיק, חסר אונים, כל כך פגיע. זה בער בה, הצורך הזה, הצורך לקחת רק את החוט הקטן, הדק הזה שמוביל לו אוויר לראות, לראות האלו שהוציאו כל כך הרבה האוויר כדי לצעוק עליה, לזלזל בה. ואז רק מן קיפול קטן שכזה, שנמשך רק לכמה שניות מעטות. היא הספיקה לראות את הרעידות האחרונות שלו לפני שגופו דמם לתמיד.
עיניה נפקחו בבהלה. היא הביטה לרגע מסביבה, בחדר הרעש של המכונות עדיין היה מונוטוני, אדוארד עדיין היה על המיטה, נושם. והיא, היא לא ידעה עם לשמוח או לבכות.
כאשר היא עזבה את החדר היא עוד הספיקה לראות את ליאורה נכנסת אליו.
*
"קח." דני זרקה בהפגנתיות את ההזמנה על השולחן מול פניו של סהר.
סהר סובב את ראשו למקור הקול שכבר הספיק להכיר, והושיט את ידו לכיוונו. דני הביטה בידו של סהר וחבטה על ראשה, היא הרימה במהירות את הדף מהשולחן ונתנה אותו לסהר בידו.
"וזה?" שאל, לא מבין מה היא פיסת הדף הזו.
"זה הזמנה ליום הולדת שלי," אמר דני. "וגם פיצוי על פעם שעברה." הוסיפה במבוכה.
"וואלה." עיניו של סהר נפתחו בהפתעה, הוא שמע מה קרה לאבא שלה אתמול. ופתאום היא מזמינה אותו למסיבת יום ההולדת.
"למה אתה כל כך מופתע?" שאלה, "אתה לא חייב לבוא אם אתה לא מעוניין." בטון קולה היה גוון נעלב, היא לפתע חשבה שאולי פגעה בו עד כדי כך שהוא עדיין כועס עליה ולא בכבודו להגיע למסיבה.
"לא, לא. זה לא ככה." מיהר להסביר את עצמו. "זה פשוט ש-"
"שמענו מה קרה לאבא שלך." אסתהר התפרצה לדברי סהר.
דני הסתובבה בבהלה. "ממתי את שם?"
"אני עומדת פה כבר זמן מה." ענתה לה.
"קחי." דני הושיטה לעברה גם כן הזמנה, היא ראתה בעיניה של אסתהר בלבול. "אמרתי גם לסהר. זה פיצוי על פעם שעברה." דני ידעה שזה גם הייתה אשמתה של אסתהר. שגם היא לא הייתה בסדר, אבל היא החליטה לא להיות ילדה קטנה ולרמוס לה את הקשרים היחידים שהצליחה עד עכשיו ליצור בבית הספר.
"המ.. תודה," אמרה אסתהר נבוכה במקצת והתיישבה מול סהר,
דני התיישבה לידה.
"אז אלכס, אני מבין שאבא שלך כבר יותר טוב."
דני הביטה על ידיו של סהר שאחזו בהזמנה, הנידה בראשה לשלילה והוסיפה בקול, "לא כל כך."
"אז..." אמרו אסתהר וסהר יחדיו.
"אמא החליטה שצריך להמשיך בחיים, למרות שאבא בהרדמה היא אומרת שלא צריך לעצור. אז המסיבה עדיין מתקיימת."
'בתקווה שהוא ימשיך לחיות,' הוסיפה דני, אבל את זה כבר אמרה בליבה.
"אנחנו נבוא," אמר סהר בהחלטיות.
אסתהר הרימה את ראשה אל סהר, "אבל יש לנו..." התחילה להגיד, אבל המבט של סהר עצר אותה. "אנחנו נהיה שם." לבסוף אמרה באנחה.
השיעורים הבאים עברו על דני לאט, היא בקושי הצליחה לעצור את עיניה מלהיסגר וליפול לשינה. היא היתה עייפה נורא. היא בילתה כל הלילה בחדרו של אדוארד והאירוניה הייתה שהיא בכלל לא חיבבה אותו. היא הביטה בשעון; עוד רבע שעה לסיום השיעור. 'מי זה הבן אדם שאדוארד מתכתב איתו?' תהתה לעצמה. 'הוא קבע איתו פגישה היום, אולי אני הלך במקומו?' העיפרון שדני הקפיצה בין אצבעותיה נפל, כמה מהתלמידים הפנו אליה את המבט, אך תוך זמן קצר חזרו לעיסוקיהם. דני התכופפה להרים את העיפרון. לאחר שהתיישרה במקומה היא הוציאה מהכיס את הדף מהמייל של אדוארד שהיה כבר בלוי מרוב שימוש וקראה אותו בפעם האלף.
*
אתה צדקת.
זה לא צחוק. יש פה חפרפרת שמנסה להפיל אותך.
ב11/1 תגיע לבית הקפה המרכזי בעיר, בשעה 17:20.
אל תאחר,
ג
*
דני הרגישה את הזיעה ניגרת על מצחה, היא התלבטה אם הם עלו עליה, כי הרי היא לא עשתה עדיין פעולה מי יודע מה כדי שאדוארד יבין שהיא מנסה לפעול נגדו או שהוא מתכוון למשהו אחר, שדני לא ידעה עליו.
'אני אלך לפגוש אותו ונראה מה יקרה,' גמלה בליבה ההחלטה, בדיוק כאשר הצלצול אעיד על סיום השיעור.
"אסתהר?" דני הצליחה לתפוס אותה רגע לפני שיצאה משער בית הספר.
"כן?" מלמלה אסתהר מעל לדפי הספר שהייתה שקועה בו באותו הרגע.
"הקפה המרכזי בעיר, איפה זה?"
אסתהר סגרה את הספר וסימנה עם אצבעה באיזה עמוד היא.
"עדיין לא היית שם?" שאלה בגיחוך.
דני הנידה בראשה לשלילה.
אסתהר הביטה אל מחוץ לשער בית הספר, ובחנה את הילדים, רבים מהם הלכו בזוגות ובחבורות ופטפטו להנהגתם אחד עם השני, מעטים היו הילדים שהלכו לבדם. היא תמיד הייתה מאלו שהלכו לבד, סהר היה גומר מוקדם אז גם עם החבר היחיד שהיה לה בבית הספר היא לא יכלה ללכת.
דני כחכה בגרונה להזכיר לאסתהר שהיא עדיין שם.
"הקפה המרכזי, זה קפה 24/7, לפחות ככה אומרים," אמרה והסתובבה אל דני.
דני הודתה לה והחלה ללכת, אך לפתע משהו עצר בה והיא הסתובבה.
"אסתהר, רוצה לבוא אלי עכשיו? כאילו בערך בארבע וחצי אני אצטרך ללכת, אבל זה יהיה נחמד אם תבואי אלי עד אז..." היא הביטה באסתהר, היא רגישה קצת בלחץ, היא פחדה שאסתהר תסרב לה והיא תובך.
"כן, למה לא?" פלטה לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"את בטוחה?" דני הייתה מופתעת.
"כן, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות." אמרה תוך כדי שהכניסה את הספר לתיק. "אז נתקדם?"
"כן," דני אמרה בהתלהבות והובילה את אסתהר לביתה.
הדרך לאחוזה עברה בשתיקה, אסתהר הסתכלה על אלכס, זה לא היה נראה כאילו שהשקט הזה הפריע לה, זה היה טוב, גם היא הרגישה בנוח עם השתיקה.
"וואו..." פלטה אסתהר כשהם נכנסו לביתה של אלכס. היא בחנה את סביבתה. "זה ענק."
"כן, אני מניחה," ענתה לה דני באדישות.
"את בטח לא רואה את זה כי את רגילה לכל זה."
דני הביטה באסתהר, איך היא בוחנת כל פרט ופרט בדרך לחדרה.
נוגעת בחפצים, מעבירה את ידה בליטוף על השטיח שעל הקיר, ומתפעלת מהעבודה שכל דבר היא נוגעת בו נקי, מבריק.
"זה החדר שלי." דני הצביעה על דלת חדרה הסגורה.
אסתהר הביטה באצבע של אלכס שכיוונה אותה לפתוח את הדלת
אסתהר היססה לרגע, הושיטה את ידה ופתחה את הדלת.
'יש אנשים שיש להם הכל,' חשבה לעצמה ונאנחה שהיא מביטה על מיטה עם המצעים התואמים ועל הקיר המיוחד מהצדפות. היא התקרבה אליו ונגעה בו בעדינות מחשש שבטעות תהרוס משהו.
"זה אני ואדו- אבא אספנו." דני קיוותה שאסתהר לא שמה לב לבלבול שהיה לה.
"איך זה?" שאלה אסתהר בקול רועד.
"איך זה מה?" קולה של דני היה מבולבל.
"איך זה מרגיש להיות עשירה כל כך?"
דני ראתה בעיניה של אסתהר רגש כל שהוא, היא לא ידעה להבדיל אם זה קינאה, או עצבות. היא נאנחה והתיישבה על המיטה שלה תוך כדי שהיא מהופנטת לעיניה של אסתהר.
"את האמת? זה לא כמו שכולם חושבים. זה לא כזה נפלא."
"מה זאת אומרת? אלכס, תסתכלי יש לך הכל!" הטון של אסתהר עלה עם כל מילה. "תראי." היא פתחה את הארון בגדים של אלכס.
"יש לך מליון שמלות, כל בגד שרק תרצי גם אם לא יהיה לך תוכלי לקנות. יש לי מיטה שבחלומות הכי פרועים שלי אפילו לא ידעתי שקיימת." היא כבר החלה ממש לצעוק. " תביטי מסביבך, מנקים אחריך, מבשלים לך, כל היום את חופשיה לא חסר לך כלום!"
המבטים של אסתהר ודני ננעצו אחת בשניה.
"את לא מבינה כלום מהחיים שלך, מהחיים שלי," דיברה דני.
"יש לך אמא ואבא שאוהבים אותך? יש לך משפחה שתמיד נמצאת שם, מחכה לך?" שאלה והביטה באסתהר.
אסתהר הביטה בה בבלבול, "כן, נראה לי."
"אז לך יש הכל." הטיחה בה.
"מה?"
"את חרשת אסתהר? לך יש הכל! את לא קולטת?" הקול שלה היה כועס, מיואש. "לי יש אולי כסף, אבל ההורים שלי כל הזמן רבים, אין להם זמן אלי, או כוח, או רצון, וגם עם יש- הם לא יודעים לעשות את זה נכון. אין לי אחים או אחיות. אני לבד פה בכל הגודל הזה, רק אנשים שמשלמים להם הולכים פה בדרך כלל במסדרונות. תנסי רק לחיות ככה יום אחד, אני בטוחה שלא תחזיקי מעמד. שתשתגעי!"
היא הרגישה את המחנק בגרונה, היא חששה להישבר. היא לא רצתה לבכות מולה, מול אסתהר. כל מה שהיא אמרה היה בשם אלכס, אבל לגביהה זה חלקית נכון. לה אפילו לא היו אבא, אמא או בכללי משפחה שתהיה שם בשבילה. למרות ש-
"אני מצטערת," לפתע קול חלוש לא נתן למחשבותיה להמשיך. היא התבוננה וראתה את אסתהר מתקרבת אליה. "לא ידעתי." היא הניחה יד על כתפה של דני.
דני סובבה את ראשה בעצב. "זה לא אשמתך, איך היית יכולה לדעת?"
"לא, זוהי כן אשמתי לא הייתי צריכה להתנהג אלייך כך מלכתחילה." אסתהר הרגישה חרטה עמוקה בליבה על דעותיה הקדומות ולפתע נדלקה בראשה מנורה אדומה. "אלכס, הם פוגעים בך?" היא ראתה את אלכס נרתעת לאחור במהירות.
"לא, לא. מובן שלא." מהירה דני לשקר.
עיניה של אסתהר התמקדו באלכס, היא ידעה שאלכס משקרת. היא פשוט ידעה. "אני לא מאמינה. את חייבת לספר למישהו."
"מה? אבל אמרתי לך-"
"אני יודעת שאת משקרת אלכס, אם את לא תספרי, אני אדווח את לא יכולה לחיות-"
דני קמה ממקומה במהירות. "שלא תעזי. אל תעשי את זה אסתהר, בבקשה. זה יהרוס לי הכל."
אסתהר נעצרה במקומה והליכה מצד לצד שהייתה נתונה לה רגע קודם.
"יהרוס? את כבר התחלת תהליך עם מישהו?"
"כן, כן." דני תפסה את ההזדמנות שנקרתה לה בדרכה. "אני סיפרתי למישהו ו... ואני אה.. אנחנו בתהליך."
היא צמצמה את עיניה והביטה באלכס, היא לא הייתה בטוחה אבל החליטה להאמין לה הפעם.
"אוקי... אני מאמינה לך."
דני נשמה לרווחה. "תודה."
"אבל אם אני רק אחשוד במעט שמשהו ממשיך לקרות אני לא אוותר לך." הודיעה בטון נחרץ.
דני מהירה להנהן בראשה, "שום דבר לא יקרה אל תדאגי." היא הביטה בשעון. "ווי, לא שמתי לב לזמן, אני חייבת ללכת."
"לאן?" שאלה אסתהר.
דני התלבטה אם לומר לה, לבסוף החליטה שכן, "יש לי פגישה בקפה."
"אוי, מעולה. זה בדרך שלי בדיוק. אני אלווה אותך."
דני לקחה נשימה עמוקה. "אוקיי. אבל חייבים להזדרז. אסור לי לאחר."
תגובהתגובות