הוא אמר שלום, נתן לי מכתב, והלך.
יותר הוא לא חזר. רק מכתב נשאר.
קוראת אותו בימים, וחולמת עליו בלילות.
מילים ועוד מילים שכבר מזמן נחרטו בלב, אך לקרוא לא אפסיק.
זה נותן לי תקווה, נותן כח שאולי אשתנה, שאולי מתישהו הוא יחזור, ואז אהיה כמו פעם ורק עם קצת עכשיו.
לפעמים אני חושבת שאולי אפסיק לקרוא, שזה חוסם בי אפשרויות. שזה מקבע. אבל בסופו של דבר תמיד אני נכנעת, וקוראת.
ובנתיים מקווה שלפחות לא אשבר בגלל שאני ככה, כשיבוא הגל הבא.
תגובהתגובות