פרק שביעי
המוזיקה הדהדה באוזניה, היא הביטה בעצמה במראה, היא נגעה בעדינות בתסרוקת שהייתה אסופה על ראשה, נגעה בפניה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור. היא בחיים לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך יפה. אם היא לא הייתה שואלת מקודם את ליאורה אם היא בטוחה שזו היא, דני. היא הייתה מסוגלת לחשוב שזוהי מישהי אחרת.
דפיקה חלושה נשמעה בדלת, "כן, אפשר להיכנס," קראה דני.
לאון הציץ מפתח הדלת, "אלכס כולם מחכים לך למ-" לפתע מבטו קפא. "וואו, אלכס, הפצצת." חייך לאון.
דני חייכה אליו בחזרה. "אני יורדת, ממש שניה ואני יורדת."
לאון הנהן בראשו. "איך הילדה שלי גדלה, רק לפני שניה הייתה תינוקת," אמר לאון בדמעות תנין ובקול שמנסה לחכות את ליאורה.
"חח.. טיפש שכמותך," דני צחקה ומהירה לזרוק עליו כרית, אך היא פגעה בדלת הנסגרת. דני נשמה עמוק, היא בדקה בפעם האחרונה שהכל נראה כשורה ויצאה מחדרה.
ככל שהעמיקה ללכת לכיוון החצר המוזיקה וקולות האנשים התגברו באוזניה, כאשר סוף כל סוף הגיעה לחצר היא עמדה בפתח ולא האמינה למראה עיניה. "וואו," פלטה.
"זה אכן וואו," מישהו ענה לה, היא הסתובבה לראות מי זה.
"סהר, אתה כאן," אמרה בהפתעה.
"אכן גברתי," הוא קד קידה וצחקק. "את נראית ממש יפה הערב, מאדם..."
דני גיחכה לעצמה. "כולם החליטו להיות בדרנים הערב אה?" שאלה צוחקת.
סהר חייך. דני הביטה בסהר, ואז החלה לחפש מישהו בעיניה.
"את מחפשת את אסתהר?" שאל, שהבין זו מהשתיקה הממושכת.
"כן." אמרה דני, מנסה להתגבר מעל לקולות הרעש.
"היא תבוא." אמר בהחלטיות. "בסוף היא תבוא."
דני הביטה בו, "אז את רוצה לרקוד?" שאל.
היא הנהנה בראשה, היא נתנה לסהר את ידה כדי להוביל אותו לרחבת הריקודים. בדרך עצרו אותה כל מיני אנשים ואישים שהיא לא הכירה כדי לברך אותה ביום הולדת שמח, מידי פעם מישהו הוסיף, "איזה יפה את." או "איך גדלת." היו גם כאלו ששאלו אותה אם היא זוכרת אותם. דני הצליחה להתחמק מהם בצורה יפה.
לאחר שתי סיבובי ריקודים עם סהר שלהפתעה ידע לרקוד הרבה יותר טוב משדמיינה לעצמה, ליאורה לפתע עלתה על הבמה והודיעה שהגיע הזמן לחלק האומנותי, לפתע הופיעו בשמיים מיליוני זיקוקים שיצרו צורות מרהיבות. קולות של התפעלות נשמעו מכל עבר.
"חבל שאני לא יכול לראות את זה," נאנח סהר. "כל מה שאני יכול לעשות זה לדמיין."
דני הביטה בו, היא לא ידעה מה לומר, היא החליטה שהדבר הכי טוב שהיא תוכל לעשות עכשיו זה לשתוק.
הזיקוקים חצו את השמיים באדום, צהוב, כחול. ואז פתאום שתי צבעים ביחד זה היה מרהיב.
"אדום." נשמע קול נשי בין סהר לדני. "כחול, וירוק."
"תודה אסתהר," סהר אמר בקול חלוש.
דני הביטה בה, "סהר מכיר צבעים, " אמרה לה אסתהר מבלי להחליש את קולה. "הוא לא עיוור מלידה."
דני הסבה את ראשה לסהר. היה נראה שכל פעם שמדברים על העיוורון שלו, הוא מתעלם.
"ועכשיו חברים, ההפתעה של הערב," כל הקהל הסתובב בהתרגשות לבמה בה דיבר הסולן של הלקה שניגנה, "קבלו את ילדת היום הולדת שתכבד אותנו בסולו."
דני פערה את עיניה. 'לשיר?! אף אחד לא עדכן אותה בזה.' היא הרגישה איך המחיאות כפיים עוטפות אותה מכל עבר ולפתע ידיים דוחפות אותה לעבר הבמה.
היא עמדה מול המיקרופון, הזיעה ניגרת על פניה. היא יודעת לשיר, אך היא אף פעם לא שרה מול אנשים, ועוד מול כמות כזו של אנשים. היא סקרה את האנשים מולה, כולם הביטו בה בציפייה להתחיל. מבטה תפס את סהר ואסתהר, שניהם סימנו לה בידיהם סימן של עידוד כאילו ידעו מה עובר לה בפנים. דני נשמה עמוק והסתובבה ללהקה ואמרה להם את שם השיר שינגנו.
המוזיקה החלה ללטף את דני בצליליה, היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה להתמכר למנגינה, לשכוח איפה היא עומדת, היא דמיינה מולה את המקלחת של הפנימייה שגדלה בה, את המים הזורמים ורק אז היא אזרה מספיק אומץ כדי לפתוח את פיה ולהתחיל לשיר.
"אלכס, זה היה נהדר, את שרה מקסים!" אסתהר תפחה לה על השכם.
"זה היה פנטסטי מאדם..." אמר סהר בקול מתלהב.
דני הייתה באופריה, זו הייתה החוויה הכי מדהימה שחוותה.
היא הסתכלה על המאכלים שהיו פרוסים לאורך כל החצר, "אני הולכת להביא לי משהו לאכול, רוצים?"
הם הנידו את ראשם לשלילה. "בעיה שלכם," אמרה בחיוך והלכה.
היא התלבטה בין קוקטיל פירות לבין חתיכת עוגה כאשר ליאורה תפסה אותה בכתף ואמרה לה, "מהר אלכסנדרה, בואי איתי עכשיו, זוהי ההזמנות שלנו."
ליאורה משכה אותה ודני הרגישה איך היא נגררת אחריה, "מה קרה?" היא הייתה מבולבלת, היא לא הבינה למה ליאורה כל כך לחוצה.
ליאורה שחררה אותה, "תשבי." פקדה.
דני הביטה סביבה והבינה שהיא נמצאת בגן, באותו הגן שהיא ולאון ישבו בו. היא התיישבה שוב על השיש של המזרקה. היא הופתעה שליאורה מכירה את המקום הזה.
ליאורה התיישבה מולה, היא הביטה באלכס והחזיקה לה את הידיים. "מה שאני הולכת לספר לך עכשיו אלכס, זה משהו שלא תוכלי לספר לאף אחד. את מבטיחה לי?"
הרוח הקרה שנשבה העבירה בדני צמרמורת, או אולי זה היה הטון שבו ליאורה אמרה את הדברים. היא הנהנה בראשה לאישור.
"מבטיחה לי אלכסנדרה? " הקול של ליאורה היה ממש מפוחד והיא הידקה את אחיזתה בידיה של אלכס.
"אי," דני משכה את ידיה במהירות. "אני מבטיחה." הטון שלה היה חציו עצבני, חציו מודאג. "מה קורה אמא?"
ליאורה הניחה את כפות ידיה על פניה, "הייתה לך אחות," אמרה בלחש.
"מה?" שאלה דני, מבולבלת. ואז היא נזכרה, היא נזכרה שליאורה הבטיחה לה שהיא תספר לה את האמת ביום הולדתה השבע עשרה. "תגידי שוב את מה שאמרת," בקולה של דני נשמע התלהבות.
"הייתה לך אחות," ליאורה הרימה את פניה והסתכלה בעיניים של אלכס. "הייתה לך אחות תאומה אלכסנדרה."
'ידעתי, ידעתי.' המחשבה עברה שוב ושוב בראשה של דני. "ידעתי." את זה היא כבר אמרה בקול.
עיניה של ליאורה נפערו, "איך ידעת? מי סיפר לך על זה? " שאלה מבוהלת.
"אף אחד, פשוט ניחשתי, אמרת יותר מידי דברים מוזרים בזמן האחרון." כשדני שמעה את מילותיה היא הבינה שהתשובה הזו לא מספקת, יש פרט מאוד גדול שדני ידעה עליו, שליאורה לא. הפרט הוא שהיא ואלכס נראו אותו הדבר. המבט של ליאורה היה חשדני.
"מה עשיתם לה?" דני ניסתה לשנות נושא.
זה הצליח, ליאורה הפנתה את מבטה הצידה, מבטה נלכד בעלה שלכת שהתגלגל לו עם הרוח. נראה היה כאילו הוא בורח ממשהו בלתי נראה שרודף אחריו.
"מה עשיתם לה?" שאלה דני שוב בקול יותר מורם.
ליאורה מלמלה, "זה היה אדוארד, הכל היה באשמתו של אבא שלך, הוא לקח ממני את אחותך. הוא החליט שזה יותר מידי תאומות. ניסיתי לשכנע אותו, אך כשאחותך חלתה..." קולה של ליאורה נחנק באמצע.
"חלתה?" שאלה דני תמהה.
"כן היא חלתה, דלקת קרום המוח." פלטה לבסוף.
"מה קרה לה?" דני הייתה עצורת נשימה.
"היא נפטרה."
"מה?"
"היא נפטרה, מתה."
"מהמחלה?" שאלה דני בהלם.
"לא בדיוק," נאנחה ליאורה. "אביך החליט שהוצאות לטיפול שלה הן יקרות מידי בשבילו. אביך היה רק בתחילת דרכו של העסק. הוא החליט להשקיע את הכסף במשהו אחר במקום לטיפולים."
"כמה שפל יכול להיות בן אדם?"
ליאורה ליטפה את ראשה של אלכס, "תנסי להבין אותו, הוא היה צעיר, בתחילת דרכו."
"אי אפשר להבין מפלצת," דני הייתה מזועזעת. "ועוד אחת שהורגת אנשים."
"אלכס, זוכרת שהבטחת לי לא לספר לאף אחד?"
דני הביטה בליאורה בעיניים אדומות. "תבטיחי לי שלא ספרי או תפלטי משהו לאביך כשיתעורר. את יודעת מה הוא יעשה לי אם ידע שסיפרתי לך משהו."
"למה סיפרת לי?" שאלה דני, משחקת עם הטבעת על אצבעה.
ליאורה נרתעה במקצת מהשאלה.
"כי החלטתי שאני לא יכולה לחיות ולשקר לך." אמרה לבסוף.
דני שמעה בקולה משהו שלא מצא חן בעיניה אבל היא העדיפה להתעלם. היא נעמדה בהפגנתיות. "שתדעי," אמרה, "שזה לא רק אשמתו של האדם שאת קוראת לו אבא שלי, זה גם אשמתך. את היית יכולה לשכנע אותו, להילחם עליה, אבל בחרת לפחד. השתפנת." הטיחה בליאורה. "אני מודה לך מאוד שהחלטת לספר לי, ברצינות. אני מעריכה את זה. אבל יקח לי זמן להתגבר על זה." דני סובבה את גבה והלכה.
"איך זה הגיוני?" שאלה את עצמה. 'אם היא מתה, אז אני לא אחותה של אלכס? אני לא הרגתי את אחותי,' דני הרגישה הקלה בליבה. אך היא עדיין לא הבינה איך זה קרה שהיא ואלכס היו כל כך דומות.
*
"הוא התעורר, אלכס. אבא שלך התעורר. " המילים הללו חזרו שוב ושוב בראשה. היא הביטה בו, "אלכס? אכלס, זו את?" עיניו היו עדיין עצמות מעייפות. והוא שלח את ידו כדי לחפש אותה.
"כן," לחשה. אבל תחושת גועל עטפה אותה, היא לא רצתה לגעת בו.
"אני מצטער," דיבר בקול חלש וצרוד, "אני מצטער." היא ראתה דמעות זולגות על לחייו.
"תצטרך הרבה יותר מזה כדי לכפר על מה שעשית," אמרה בטון חסר רגש, קר. דני חשבה על כל מה שליאורה סיפרה לה. היא הסתכלה בשעון, השעה הייתה אחד ועשרים בלילה, ליאורה הלכה לקנות לה קפה והיא נשארה פה לבד עם אדוארד. גבי שלח לה הודעה בבוקר המסיבה שהוא שיעשה את זה, שהוא יבדוק את הד.נ.א. היא שמה לו שיער שלה ושיער של ליאורה בתוך שקית והניחה את זה בדלפק בבית הקפה. לפני המסיבה הוא שלח לה שהוא קיבל את זה. אבל דני ידעה שזה כבר לא משנה, היא לא באמת קשורה לכאן. התאומה האמתית מתה. אלא אם... לא זה לא יכול להיות, דני לא רצתה בכלל להעלות את האופציה הזו בדעתה.
אדוארד פקח מעט את עיניו, הוא הביט באלכס, עדיין עם השמלה מהמסיבה, "את יפה ילדה שלי, את כל כך יפה." נאנח ועצם את עיניו בחזרה.
ציוץ הציפורים שהשתלב עם צפצוף המוניטור חדר מבעד לחלון, דני פקחה את עיניה וראתה אחות מחזיקה קלסר קטן מטפלת באדוארד.
"זה היה התקף לב נכון?" שאלה דני הפוצה.
האחות הביטה בה בחמלה, והנידה בראשה לשלילה.
"מה?" דני שאלה מבולבלת, חצי מהשינה וחצי מההפתעה. "אז מה קרה לו?"
"מידע מסווג, אסור לי לומר לך." אמרה במהירות.
"בבקשה ממך, תספרי לי, זה אבא שלי." דני ניסתה להתחנן, אולי זה יעבוד.
האחות הביטה בנערה שהסתכלה עליה בתחנונים ונאנחה. "תקשיבי חמודה, אמא שלך אסרה עלינו לשתף כל אחד במידע של מה שקרה לו. זה מידע רגיש והיא לא רוצה שזה יתפרסם ברשויות." אמרה נחרצות.
"בבקשה, בבקשה ממך, משהו אחד שאני אדע מה מצבו."
"אני אומר לך רק דבר אחד, הוא הגיע לפה בזמן, אחרת הוא היה כבר מזמן לא בחיים." האחות פתחה את הקלסר שכנראה הכיל מידע על אדוארד ואז פנתה לסדר עוד כמה דברים ויצאה מהחדר.
דני התקרבה לאדוארד, "מה קרה לך?" שאלה בקול חלוש.
ואז היא נזכרה בקלסר שהחזיקה האחות, 'אני אקח אותו,' גמלה החלטה בליבה.
היא יצאה מחדרו של אדוארד, וחיפשה אחר האחות, היא ראתה אותה בדלפק הקבלה מניחה שם את הקלסר.
היא עמדה בצד והקשיבה לחילופי הדברים הנאמרים בינה לבין המזכירה הרפואית.
"זה שלו?" שאלה המזכירה.
"כן, אדוארד גרין."
"איזה מסכן, ככה להצליח ואז פתאום זה."
"בטח עשו את זה מקנאה, אני בטוחה שזה לא היה במקרה כמו שאשתו טוענת." אמרה האחות. "הבת שלו עכשיו שאלה אותי מה קרה לו, כמעט לא הצלחתי לעצור את עצמי מלומר לה שהוא הורעל."
'הורעל?' המילה הכתה בדני.
האחות הלכה, דני עקבה אחר המזכירה לראות היכן הניחה את הקלסר וחיכתה לשעה שבה המזכירה תעזוב את העמדה לדקות אחדות.
תגובהתגובות