פסיפס אתר יצירה

תחנה סופית

פורסם בתאריך י"ט באדר תשע"ז, 17/03/2017

-"מירה?"

-"אה?"

מירה שכבה במלוא אורכה על הספה הסלונית, מעלעלת העלון פרסומות.

"מירה." היא נעמדה לצדה. "הגיעו התוצאות". מירה מבחינה בזווית עינה בידה הממוללת את ידית תיק הלק שלה. תנועה לא אופיינית, חשודה למדי.

"אחלה." היא מהמהמת, והופכת דף נוסף בעלון. "מירה!" הקול של אמא רוטט, לא ברור ממה. "לא מעניין אותך מה אומרות התוצאות? אלו החיים שלך! הבדיקות האלו חשובות! יותר מחשובות. הן... הן..."                                          "לא. אני יודעת מה התוצאות." היא אומרת בשלווה.  "מה??!" אמא שלה נדרכת, שפתיה מתכווצות.  

"התוצאות בטח מראות שיש לי גידול ענק בראש, ועל המזל שלי הוא בטח גם ממאיר, וגילו אותו מאוחר מידי, ואין מה לעשות, ונשארו לי איזה שבועיים לחיות, וגם בהם אני אתעוור, אתחרש, אשתתק, ואנא עראף מה עוד" היא מפרטת באדישות, מבטה מטייל על דפי הכרומו הצבעוניים. אמא מתאבנת. מירה קולעת את העלון לסלסילת העיתונים, ושולה ממנה חוברת סיפורים מצוירים. 

"מירה!! הכל בסדר איתך?!! מה את קוראת לי עיתונים כשאני מדברת על החיים שלך?! שחזרתי מפגישה עם הרופא, שאפילו לא טרחת ללכת אליה? שהגיעו תוצאות מעבדה קריטיות בעבורך?!! למען האלוקים, למה את מתנהגת כמו ילדה??!!" זועקת דבורה באיבוד עשתונות.                                                                                                          מירה נוטשת את הקומיקס ומתיישבת באנחה. "אלף- כי אני ילדה. טוב נו, ילדה גדולה, אבל ילדה" מסייגת מול הבעתה המתקדרת של אמה.  "ותשבי, אמא. זה מלחיץ שאת עומדת ככה מעלי וצועקת. וגם סתם, חבל על הרגליים שלך" מייעצת מירה, ומפנה מקום על הספה. "בית?" אמא ממוקדת. "רגע, זה באמת התוצאות, מה שאמרתי?" היא מבררת פתאום.

דבורה משפילה מבט. "אההממ תקשיבי, בעזרת ה' יהיה בסדר. המצב כרגע אמנם לא מלבב, אבל אל תילחצי. תירגעי, ואנחנו נברר ו.." מירה רוצה להזכיר לה שהיא לא הלחוצה, ואולי כדאי שתירגע בעצמה, אך היא מחליטה שמחוצף מידי לומר זאת, ולכן מסתפקת ב "טוב, בסדר, לומשנה."

"בית- לא אכפת לי למות" היא זורקת ברוגע. "רגע, אני אסביר." היא עוצרת בתנועת יד את תגובתה ההלומה.

"כולנו, כל בני האדם, נמות מתי שהוא. נכון? אף אחד לא חי לנצח. העולם פה הוא כמו אוטובוס. אנשים עולים, יורדים, כל אחד בתחנה שלו, בה הוא צריך לעלות או לרדת. אם האלוקים החליט שסיימתי את הנסיעה שלי כאן- מה לי להצטער? שאמות מחר ולא עוד 60 שנה? מילאתי את השליחות שלי, וזהו. האלוקים יודע טוב מאיתנו מתי תמה השליחות והגיעה העת ללכת. ואת יודעת, נהניתי מהעולם, ביליתי, את החלק היפה בחיים שלי עברתי. למה להזקין בקמטים ואומללות אם אפשר להיפרד יפה, להישאר צעירים לנצח? לא אמרתי לאף אחד להתאבד בגיל 18, אבל אם כך הוחלט, למה לא?"

דבורה התנשמה בכבדות. "מירה, את... את לא... את לא נורמלית! מאיפה הבאת את התאוריה המחרידה הזו?!" מירה גיחכה. "זו אמת החיים, אמא."                                                                                                                             "היא לא נורמלית, היא לא נורמלית. היא השתבשה, הנערה." מלמלה, מוכת הלם.                                                     מירה משכה בכתפיה ודפדפה לעמוד בו נעצרה בחוברת הקומיקס.  "מירה!!!" דבורה שאגה. היא תלשה את החוברת מידיה של מירה, והשליכה אותו לקצה הסלון. "את.. את!" היא רטטה כולה. מדאגה, צער, כאב ותסכול שהתערבלו לתרכובת מבהילה.                                                                                                                                         "מאיפה בכלל את יודעת את המשמעות של התוצאות?!" נזעקה פתאום.                                                                    "אה, זה? זה משהו שמרגישים. את יודעת, למדנו פעם, שמגלים לנשמה 40 יום לפני הפטירה. כנראה היא גילתה לי."     מירה חייכה חיוך סתמי. דבורה הסבה עיניה בזעזוע. הוא היה חיוך מבעית.  

תגובהתגובות