חבל

היא קנתה אותה בערך לפני שנה. שמלה, עוברת את הברך, סגורה, מכסה את המרפקים. מראה נדיר במחוזותינו. מאוד יפה ובמחיר מעולה, סוף עונה.

רק מה, היא הייתה מהודרת. מאוד. בד כזה של אירועים, צבע בז' בהיר בהיר, כמעט לבן. כל כולה משדרת חתונתיות. אולי לא עד כדי שמלת כלה, אבל בהחלט עוברת כשמלת אירוסין, או שבת חתן. והיא, שום חתונה לא נראתה לה באופק.

ובנוסף להכל, היא גם היתה קצת קטנה עליה.

אבל השרוולים, והאורך, והמחיר. בשיקול דעת שרק מי שחוותה שנים של סבל מתחתיות, גופיות ושרוולונים תוכל להבין, היא קנתה אותה. מה תעשה איתה? היא לא היתה בטוחה. אולי תצבע אותה כך שתשדר פחות כלתיות. אולי תשמור אותה עד שלכלתיות הזאת תהיה הצדקה... עד אז היא בטח תרד קצת במשקל והשמלה תתאים.

אבל לקנות שמלה לקראת חתונה? באמת?.. זה כמו לקנות כיסוי ראש לסגולה, זה לא התאים לה. היא תמיד סלדה מהלחץ הזה.

מבלי להחליט מה יעלה בגורל השמלה, היא הניחה אותה בארון. לא תלתה אפילו, סתם הניחה ככה, עם השקית, שתחכה. בינתיים היא במילא לא עולה עליה.

היא מצאה אותה כשסידרה את הארון לקראת פסח. סתם, מתוך התעניינות, החליטה למדוד אותה. להפתעתה היא ישבה עליה מצויין. מוזר, היא לא חשבה שירדה במשקל.

היא הביטה בבבואתה במראה. יפה, השמלה, והרבה יותר מידי מהודרת. וכמה היתה רוצה שתהיה כבר הצדקה להידור הזה, לצבע הלבן, לחגיגיות. ופתאום הרגישה מחנק, כאילו השמלה חוסמת לה את כל דרכי האוויר, למרות שכבר לא היתה קטנה עליה בכלל, והיא פשטה אותה מיד.

אבל מה תעשה איתה, עכשיו כשהיא טובה עליה, וחתונה עדיין רחוקה ממנה שנות אור. היא לא יכולה להחזיר אותה לשקית, לארון. אולי פסח זאת הזדמנות טובה? הרי גאולת עם ישראל ראויה לחגיגיות. היא לקחה נשימה עמוקה ולבשה אותה שוב.

אבל הדמות שניבטה אליה מהמראה לא היתה חגיגית. היא היתה עצב, ויאוש. והלבן הטהור הזה רק הבליט את החושך שבפנים. מה לה ולגאולה, מה לה ולקריאת ים סוף, מה לה ולקב"ה, כשכל מה שהיא מצליחה להרגיש זה חוסר. איך לב אמור לאהוב ככה?

ותוך כדי היא מחשבת, כמו שהיא עושה הרבה יותר בזמן האחרון, כמה זמן עבר מאז הפרידה. כמה זמן עבר מאז שהקב"ה ערך לה היכרות עם היאוש הזה, הכאב. מאז שגילתה את החלל הזה, הבור בלב שלא ידעה על קיומו לפני כן. ומיד אח"כ, בחישוב פשוט, היא מחשבת גם כמה זמן עבר מאז שהתחילו לצאת. הרבה זמן, אבל לא מספיק, מסתבר. למעשה, זה בדיוק פרק זמן כזה שאם הוא לא היה נפרד, אם לא היה מוותר, כנראה הם היו מאורסים עכשיו. או לפחות בכיוון.

אבל הוא וויתר.

חבל.

יש לה כבר שמלה.

**

השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.