פסיפס אתר יצירה

יונתן

מאת
נגה980
פורסם בתאריך כ' באייר תשע"ז, 16/05/2017


 

אוח כמה שהוא שונא את הקיץ. קרטיב לימון מטפטף טיפות דביקות אל כף ידו והשמש נועצת בו מבטים, מסנוורת. אם העולם היה במה, זה הזמן שהפלורוסנטים מאירים עליו, לא? אבל מה לו ולזה? הוא לא ראוי לאורות האלו. זה לא שהוא היה מעדיף לחזור לבית הספר, ממש לא. אבל הוא מרגיש… כל כך קטן בתוך כל העולם העצום הזה, ילד בחופש קיץ של כיתה ט' נע ונד לו בלי תכלית, בלי מטרה, בלי…

עננים בהירים וקלילים חלפו בשמיים, כולם רעננים כל כך, ורק הוא כבד כמו ענן גשם , מחזיק בתוכו כל הסערה לבד, מתהלך בכבדות ברחוב. חולצתו הארוכה מופשלת על למרפק, ומכנסיו הדהויים הכהים משתרכים אחריו.הוא פחד לחשוף יותר מידי. הוא פחד להיות. ממהר לביתו, לא מוכן להתעכב בדרך מעבר לנדרש, ידיו אוחזות חזק בשקיות הסופר השכונתי העמוסות.

יונתן! יונתן! “ רץ אליו קול מוכר והוא מתכווץ לתוך עצמו. לא לא לא, רק לא שיח חברתי עכשיו. הביתה. הביתה. “אתה בא לשחק?” פנים מיוזעות ויפות מחייכות אליו והוא נרתע. “אני...אני ממהר הביתה. “ הוא אומר. הוא לא ציפה לפגוש אף אחד. לא סתם הוא נשאר בבית כל החופש עד כה. “אוקיי, נתראה" היא מחייכת אליו בחום, אבל הוא נותר קפוא גם אחרי שהיא והכדור שלה דוהרים מעל פניו.

הוא יושב שם שעה ארוכה, בזמן שתוכן השקיות כבר נוזל לו על האספלט ובוהה. המוח שלו מנסה להציף משהו והוא מסרב. 'הביתה', הוא לוחש לרגליו בקול גווע אבל הן ממאנות מלציית לו. הוא קוטף פרח סביון מהאדמה הקשה ונושף עליו. אלפי רגעים פורחים לו מבין הידיים. לך תדע לאן הם יגיעו עכשיו.


 

תגובהתגובות