פסיפס אתר יצירה

----%-----

הכאב שפורץ מתוך הלב

פורסם בתאריך ג' בסיון תשע"ז, 28/05/2017

עמונה. 
מילה שעדיין כואבת. מכווצת. מורידה דמעה.
הייתי שם רק פעם אחת בכל חיי, ובכל זאת.
כשהייתי שם, היו על ההר בתים.
היו שם גני שעשועים וילדים שמשחקים בהם.
היו שם עצים ופרחים. ירוק בעיניים.
היו גם בתי כנסת שהתפללו בהם אנשים.
היום, אין שם כלום. ממש שום דבר.
הר שומם. 
הר שרק זוכר. זכרונות מתוקים.
איך שפעם היו שם בתים, שבתוכם חיו אנשים, היו ילדים שמשחקים, היו אנשים שמתפללים.
היו.
והיום אין. 
מכל הירוק בעיניים, לא נותר דבר.
שיממון חום שמדבר בעד עצמו. ריק.
היום, תושבי עמונה עדיין לא זכו להגיע ליישוב חדש משלהם. 
למגורי קבע שאמורים להיות הזכות הבסיסית של כל אדם אחר במדינה הזאת, ובכלל.
למרות שהבטיחו.
לא קיימו.
ממשלת ישראל הבטיחה לבנות לתושבי עמונה יישוב חדש. בפועל שום דבר לא קורה.
לא מתחילים לבנות כלום בשום מקום.
הבטחות שווא.
שבענו מהן.
עכשיו רוצים יישוב חדש.
לא כי צריך ליישב את ארץ ישראל.
לא כי זה מה שה' יתברך רוצה מאיתנו.
לא כי יש לנו רצונות מוגזמים.
כי הבטחתם.
העזתם לגרש יישוב שלם עם משפחות וילדים מארץ ישראל.
העזתם להרוס.
עכשיו תבנו.
יש אנשים עם לב של אבן.
שמסוגלים להרוס יישוב שלם בארץ ישראל כאילו היה בניין מלגו.
ויש אבנים עם לב אדם.
והלב של האבנים שעל ההר הזה,
מדמם.


 

תגובהתגובות


----%-----