לפעמים החיים שולחים דש. בתוך כל החיים שהם לקום להתלבש לנסוע לאכול ללמוד לפחד.
אתה כל האוטובוס מחכה שהוא ייסע, מקווה שבחרת את הצד הטוב ביותר לנסיעה, שתנעם לך הדרך, ופתאום אתה רואה דררה. יש בזה מין חימום הלב.
היום התפללתי. אחרי שנצח לא עשיתי את זה.
כאילו, כן, התפללתי בשבועות, אפילו במניין
והתפללתי גם ביום ראשון, אבל שחרית, לא התפללתי כבר נצח.
מעל תחנת אוטובוס יש פרחים יבשים, גדלים על חריץ תחנה.
זה מזכיר לי את הפלא הזה, פרחים באביב מעל תחנת אוטובוס.
באביב אפשר לראות מקומות מופלאים, שכל השנה הם סתם תחנת אוטובוס או עגלה נטושה, ובאביב הם כר לפריחת חרדלים.
קיץ עכשיו. שום חרדל לא פורח, רק סופים של סבא פופו.
כל מקום שכזה, הוא מזכרת לאביב.
בסוף, להיות בתוך היופי פחות יפה מלהתבונן בו מבחוץ.
אני נוסעת עכשיו בעמק החולה. מה שאני רואה זה שדה יבש, משאית של בראשית תפוחים מתופחים מפסגות גליל גולן, עמודי חשמל.
אתמול נסעתי בגולן, ראיתי שם עמק חולה, כולו שדות ועניין.
אבל יש משהו, בפשטות הדברים, לנסוע, בדרך הביתה, בין שדות ופשטות היום יום של עמק החולה.
ואולי במדבר זה ההפך. סוד קסמו הוא הנסיעה הארוכה בין המון מדבר שהוא כלום.
יום אחד נסעתי מהגולן עד אילת. באותו שבוע, גם את הדרך חזרה.
נסיעה שהיא ארוכה, כמעט וחא נגמרת.
אהבתי את הנסיעה הזאת, לדעת את כבישי הארץ, שהם פיסת אספלט בין כנרת למדבר שאין לו סוף.
תגובהתגובות