פסיפס אתר יצירה

תסביך יונה

מאת
נגה980
פורסם בתאריך כ"ט בתמוז תשע"ז, 23/07/2017

ורד לבושה חליפת שני חלקים אפורה ומתחתיה חולצה מכופתרת. נעלי העקב נקשו בעדינות על רצפת הזכוכית. זה היה חלל גדול וריק, ולכל פסיעה נלווה הד עוצמתי. מלצר בעניבת פרפר מגיש לה טופס שכירות בחיוך מבוייש וידה חותמת עליו בעט פרקר שחור דיו בהינד עפעף ובחיוך למרות הסכום הנקוב הגבוה. כסף לא היווה בעיה בשבילה. ידיים מחליפות מסמכים, פרקי יד נלחצים זה בזה, עיניים מבריקות שלה, טיפ שמן לכיס שלו, והיא נכנסת.

החליפה היקרה מוצאת את עצמה ברצפה תוך רגעים ספורים ולאחר מכן את החולצה המכופתרת, כפתור אחרי כפתור. רגליה משתלבות אחת בשניה על הרצפה בישיבת פרפר. ניעור גס אחד מגלה את תכולת כיסי מכנסי הקוורדי;מחברת וחבילת עפרונות צבעוניים. ידיה רועדות בעדינות. הפעם זה סרטוט של קרני אור שמש על עץ,משהו שרואים רק כשיש סיבה לשים משקפיים, כי מה לא עושים בשביל תקווה.

רגע אחד של חוסר ריכוז נתלה עליה והעיניים מוסטות לקירות המראה.

“חשבת באמת שתוכלי לברוח?"

היא רואה את עצמה מבחוץ. מתבוננת על גופות שסועה לשניים, נערה נמוכה קומה עם זוג קרנייםכולן אוחזות במבט בוהה את אותו הפנקס ואת אותן עפרונות צבעוניים. מפלצת. היא מפלצת. היא מפלצת,ואין לאן לברוח. מביטה בעשרות אלפי דמויות, שכולן זרות לה, ובכל זאת היא כלואה בהן ומחוצה להן, שברים של קרני אור חודרים לתוכה, גם תחת העפעפיים הרוטטים.

צרחה נשמעת. בלי הפסקות נשימה,הרעדים הקטנים של הבכי לא כאן, והגרון לא חנוק. רק פליטת אוויר ברמת דציבלים חזקה כל כך שאי אפשר לשמוע שום דבר אחר. נגיעה בעצב החשוף של הדבר עצמו. בקיום. במה שהולך לכל הרוחות. האם היא באמת מסוגלת לעמוד בזה?

אחרי כמה שעות יונה מגיע, אוחז בידו כוס מים רועדת. חסר אונים לא פחות ממנה, למרות שניסה לשדר שלא,מנסה להחליף ביניהם כמה מילים כמו 'להרגע' ו-'דה פרסונליזציה' אך יכולת הדיבור נשללת ממנה.טיפות זולגות על הרצפה כשהוא מנסה לתת לה ללגום והוא מניח ארגז עשוי קרטון חרוך כמה סנטימטר ספורים ממנה בעדינות. היא מסתכלת מבעד לעשן בקרטון. תמונות.דמויות חסרות פנים, ובכל זאת מזהה אותן אחד לאחד.”את לא יכולה לברוח ממנו" יונה לוחש באוזנה. “אני ניסיתי, וראית מה קרה" הוא מחייך אליה במרירות ויושב לצידה,קצב פעימות ליבם אחיד. נושמים את מה שנשאר מהאוויר. “תאר לך מה אם היית מצליח להגיע תרשישה” היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה.

“אבל לא הצלחתי."

הוא מנסה להציג לה את התמונות החרוכות,אולי שיהיה בכך לגרום לה להשלים. “זה לא מתאים עכשיו" הקול שלה מפויח, ולא בגלל העשן. הוא בטח נעלב. היא יודעת גם מבלי לפקוח את העיניים. הלב כואב, אבל קל יותר כשהיא שומעת את פסיעותיו מבעד לדלת. “שיהיה לך לקיקיון", הוא זורק לעברה זר פרחים רעננים בפעם האחרונה.

והחדר נשאר ריק, חוץ ממפלצת אחת שיושבת שם וממוללת בידה זר של שושנים בפרצוף נובל. אחד אחרי השני,תולשת את עלי הכותרת ומשאירה את הגבעולים עירומים.


 

תגובהתגובות