"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל...
שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב')
א.
על שלושה אנשים העולם עומד
כבר יותר מדי זמן.
הברכיים שלהם רועדות,
הגב תפוס, הכתפיים נקרעות.
התורה והעבודה והחסדים
התישו את כוחם,
וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר.
אפילו לא את השבת.
ב.
השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים;
היא נכנסת בהם.
כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה
היא כבר ממהרת לצעוד פנימה,
והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה.
'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'.
השבוע נושם נשימה אחרונה.
העולם כולו מונח בקרן זווית,
מבויש מפני העולם הבא,
מחכה
עד שיבוא אליהו.
תגובהתגובות