נלך, ידידי! נצעד יד ביד
למסע שמוביל אל האושר
הרי פה כה שומם, אין דבר מיוחד!
בא, ביחד נחצה את הגשר.
אל מעבר לאופק! אין שום זמן לקפוא!
שם וודאי יימצא החלום.
איך נקשרת לכאן? מה נשאר לך פה?
מה מצאת בזה המקום?
כך תצא, ותגיע לעיר הגדולה
כי האושר כאן לא אפשרי..
אבל שם, קרנבלים! שמחה, המולה!
והכל מסתחרר סביב ראשי.
אך עם זמן, התרגלת לעיר-מסיבה
ונמאס כבר לרקוד ברחוב.
אבל יש פיתרון! זו כלל לא בעיה,
נעזוב גם מכאן בקרוב.
כאן האושר, וודאי, בבלבול לא נמצא.
צריך קצת לנקות את הראש..
ואם כך, שוב נצא! לחיי המסע!
לחיי החיים שנרכוש!
בבקתה על ההר ישנו שקט נעים
והנוף המדהים בחלון..
אש בוערת באח, וניחוח עצים,
ציפורים שדואות בגאון..
פה האושר וודאי מתחבא, ידידי.
תרגע, תחכה שיבוא!
תשטוף את עיניך בנוף ייחודי,
על הצוק תתפעל מיופיו.
והשקט, השקט, השקט מעיק.
אי אפשר כך לחיות, לבדך.
האושר, נראה, רק הולך ומרחיק..
ואם כך, חזרה למסע!
שוב תחזור אל העיר, אל חיי התרבות,
אך עתה לא עם סתם 'חבורה'!
תהנה משירה, הופעות, אומנות!
אחח, חיי החברה הגבוהה!
מוזיקה, וויסקי, בלט וספרות,
פילוסופיה וודאי לא נשכח!
הנהו האושר! תכלית, ומהות!
הסיום כבר נראה כמובטח.
תככים, מריבות, משיכות בחוטים.
אוף, נמאס כבר מכל השטויות!
אז כן, שוב לדרך אנחנו יוצאים..
איך אפשר שוב ושוב כך לטעות?..
מיואש ומובס אל הכפר תחזור,
את האושר תחליף בהרגל.
עם עתיד לא מובטח, ועולם קצת אפור,
את רודפי החלום תקלל..
אבל איך זה קרה שתמימות של ילדון
העלתה צל-חיוך על פניך?
השולחן הפשוט, הספה בסלון,
ותחושת עייפות ברגלייך..
וכשאז ברחוב הצטלבו עיניכם,
והלב בחזה קצת נצבט.
השתיקה הפשוטה שנפלה ביניכם,
כשטיילתם, צעדתם לאט..
וכשסוף סוף התחלת לחיות בהווה,
בלי לחלום שהאושר יגיע,
הפסקת לחשוב שהוא אי-שם מוסווה,
הוא גלוי, הוא קרוב להפתיע.
איך תבין מהו אושר? אגיד רק כזאת-
הוא נמצא ברגעים הפשוטים.
עם תחושת שייכות וקרבה חמימות,
כשתדע שאותך מבינים.
תגובהתגובות