אימא אהובה!
את לא מכירה אותי. כנראה, שאף פעם לא נכיר. את גרה רחוק ואני גם כן. ואני גם לומד בישיבה. אולי פעם שתחצי את המעבר חציה בדרך לקניות ב'רמי לוי' ובדיוק אני יעבור שם, נחלוף זה מול פני זה. את לא תזהי אותי, אבל אני יזהה אותך.
שקי הדמעות ניכרים על פנייך, השכול חתום על בשרך.
ולא רק בגלל זה אני יזהה אותך, אלא גם בגלל שאני פשוט מכיר אותך.
אני חושב עלייך ודואג לך. אמנם אני עדיין ילד ואת כבר אישה מבוגרת אבל אני דואג לך. אני מתפלל עליך. תמיד אני חושב מה את עושה, איך את מתפקדת ומה לעזאזל נותן לך את הכוח לקום כל בוקר.
הבן שלך, בשר מבשרך, דם מדמך, ההוא ששכבת תשעה חודשים בבטנך, ההוא שיינק משדייך שנה ואלי אפילו שנתיים מת. הוא נרצח. הוא נהרג.
כשהוא נולד, ליטפת את עורו העדין, נשקת ללחיו הרכה.
היום את יכולה ללטף מצבת אבן קרה ולנשק חול ואבק ששרועים עליה.
כשהוא גדל והפך לילד טיפחת אותו, קנית לו בגדים יקרים, כיבסת כל יום את בגדיו שהתלכלכו בחול של גן המשחקים.
היום את יכולה לטפח את המצבה שלו, להעביר סמרטוט, אולי גם להניח פרח.
הבגדים שלו, מקופלים בארון, נראים היו כמין אנדרטה, או מצבה.
כשהפך לנער, התפללת שיתקשר כשהיה עם חברים בטיול פרוע בצפון, וכשזה קרה, שמחת כל כך , ושאלת ועזרת ואהבת.
היום, את מתפללת שיהיה לו טוב שם, בשמיים. מקווה שהוא שומע אותך מלמעלה.
כשהפך בנך לחייל, נסעת איתו נרגשת לבקו"ם שמחת והתגאת בבן הקטן שלך שהפך ללוחם שמגן על העם שלו, שנלחם על הארץ שלו. כל כך שמחת, אימא אהובה, שלא היה לך הרבה זמן לחשוב שאולי יבוא יום, ואולי גם בנך ייפול באחת המלחמות ויצטרף ל 23,645 החיילים שמסרו נפשם על המולדת והפכו למצבת אבן קרה.
הציפור הזו, שלחשה לך בשקט את החלום השחור הזה שאולי זה יקרה, לחשה לך שאולי יום אחד תהפכי לאם שכולה. לאם שבנה מת במלחמה. אם שלא תנשק יותר את בנה לעולם, שלא תדבר איתו פנים מול פנים. אם שלעולם לא תכבס לבנה את הבגדים שיחזור ממסע מפרך בצבא. אם שלא תהנה יותר מהרגעים ההם שבנה, אהובה, טורף את האוכל שהכנת וקורא בקול: "אימא, יצא פצצה!"
נאבקת בקול הזה. לא שמעת לו.
אבל אחרי שנה, או אולי שנתיים, ראית ממפתן חלון בייתך שלושה דמויות. מפחידות הן היו, הדמויות, צבועות בצבע השכול. ואת, סגרת מיד את החלון והתפללת שהם התבלבלו בכתובת, שהם בכלל באו לבקש כוס מים באמצע הדרך.
אבל זה קרה, וקצין העיר דפק על דלת בייתך והודיע לך שבנך מת. הבן שאת כל כך אוהבת, הבן שעכשיו את רק זוכרת. הוא מת, כמו הרבה מחבריו במלחמה על הארץ הזו. הוא מת, הבן המתוק שלך ואת נשארת לבד. עם מצבת אבן ונר נשמה כבה.
ואחרי שקצין העיר הלך, ואחריו גם המנחמים הבאים שהגיעו בעקבותיו, הדלת נסגרה ואף אחד לא חזר.
נשארת לבד, אימא, עם סירים על הגז, בגדים מגוהצים בארון, צועקת בגרון חנוק "בן שלי, בוא אלי. האוכל החם מחכה, המיטה שלך מוכנה. תבוא אלי אהובי, תבוא אל אימא."
אבל את יודעת, הוא כנראה לא יבוא. ואת תישארי שם בבית, עם הנרות נשמה והתמונות הנצחה. לבד.
ואני פה אימא אהובה, ביחד עם עם שלם, רוצה להגיד לך באהבה גדולה שאנחנו איתך. באמת באמת. כואבים את כאבך, מצטערים בצערך.
אנחנו אוהבים אותך, חושבים עליך ומתפללים עליך.
אין לנו מושג מה את מרגישה, כי את הרגש שלך קצת קשה לנסות להרגיש. אבל אנחנו כאן, מאמינים שאת גיבורה, שאת חזקה, שיש לך את הכוח לחיות. מאמינים שיש לך את הכוח להמשיך להישאר חזקה ולהאמין באמונה שלימה שבנך מת על קדוש ה', שבנך מסר את נפשו כדי שאנחנו פה, נוכל לרקוד, נוכל לשמוח.
אמא, רציתי לסיום להגיד לך תודה.
תודה על הבן הגיבור שגידלת, על הבן האמתי שהצמחת. תודה על שחינכת אותו לאהבת העם, תודה שחינכת אותו לאהבת הארץ.
הבן שלך, הוא הגיבור שלנו. הבן שלך, הוא הבן של כולנו.
תודה לך, אהובה, על שגידלת בן שזכה למסור את נפשו על עם ישראל.
שלך, לעולם, שה אובד.
תגובהתגובות