בסד
בראשית היתה המצוקה.
לפני כן היה לי טוב.הכי טוב שיכול להיות,אבל לא ידעתי את זה.
ואיך יכולתי לדעת? לא היתה בי דעה כלל.לא ידעתי כלום,הייתי חלק מהטוב והטוב היה חלק ממני.
אבל אז הטוב הזה,החמים והמלטף,התחיל ללחוץ ולדחוף אותי החוצה.
כל כך רציתי להשאר,אבל הוא לא נתן לי.הוא לחץ אותי מכל הכיוונים והתחלתי לרצות לצאת. המצוקה היתה נוראה והיא חייבה אותי לצאת. אז הוא דחף אותי ואני דחפתי.
החוצה.החוצה.
ואז בא החסרון.
החיבור נותק.האור היכה בעיני והצלילים באזני,חדים וגבוהים.והיה לי חסר.
כל גופי הרגיש את החוסר. מעולם לפני כן לא היה חסר לי מאום.
החוסר החדש הזה צעק מכל תא בגופי.
פתחתי את הפה ומילאתי את החסר בשאיפה עמוקה,ומיד שמעתי את הצליל .
הצליל הראשון שיצרתי אני,הוא יצא מתוך פי.כאב החוסר פרץ מתוך פי בבכי .
התחלתי לנשום.
ושוב היה לי חם.
זה היה דומה לטוב האבוד,אבל שונה.
חשתי את החמימות,הרחתי את הריח אבל כבר לא הייתי חלק ממנו ,היינו נפרדים.
פתחתי את הפה.
הטוב פרץ לתוכו,
חמים כמו פעם אבל גם מתוק. זה היה חדש.
זה היה נפלא,אבל דרש מאמץ,
כל מאמץ הביא לטוב חדש שנכנס לפי ומילא את כל גופי.
מתברר שהיה כדאי.
הטוב עכשיו הרבה יותר מתוק.
ומאז ,כשחסר לי אני בוכה, והטוב הוא מתוק אבל מגיע רק בעקבות המאמץ.
תגובהתגובות