חשוך.
אני יושב עם עצמי. לבד בחדר שלי. המנורה מפזרת את האור לכל החדר. אבל חשוך לי.
אני מרגיש רק את החום שלה. כלום מעבר. אני מתקרב קצת ומתחיל להיות לי חם יותר וכשאני מרגיש ממש ממש קרוב אליה אני מגשש אחרי המתג ומכבה אותה. אני עולה למיטה ומושך את השמיכה. אני עוצם עיניים אבל בעצם אין שום הבדל ממשי.
אני לא רואה. לא. אני לא רואה. אני חסום. נכה. חסר. פגום. האומנם?
אני לא רואה את השמש שמפציעה בבוקר מבעד לעננים הלבנים, אני לא רואה את שקיעתה אל תוך הים הרחב, הכחול, אני לא יודע איך נראה העץ בשלכת כשטיפות אחרונות של גשם נידפות מבין עליו. אני לעולם לא אזכה לחזות בקשת בענן שנמתחת על כל השמים ומעלה בכולם חיוך. אני אפילו לא רואה את אמא ואבא ואת החיוך של אחותי מאיה כשהיא מפריחה בועות סבון ברוח....
אבל אני יכול להרגיש את הכל. בנקודה כלשהי באזור החזה, שם אני יודע שכל מה שאחרים רואים, אני מרגיש. והלב שלי מתרחב כל פעם שאני שומע את הבכי של אחותי התינוקת כי זה אומר שהיא חיה ונושמת ובריאה, ובכל פעם שמאיה הקטנה צווחת מפחד בספארי, זה אומר שהיא רואה את האריה. היא רואה. ואני מרגיש. שומע. מקשיב לה. לכולם.
אני יושב בכיתה בספסל הראשון וכשהמורה מסבירה אני מקליד את הכל במחשב האישי שלי. המיוחד. כמעט כמוני. ילדים מקנאים בי. כי יש לי מחשב. וכל המורים מתיחסים אלי באופן מיוחד. כי מה שאני רוצה אני מקבל ואף פעם לא צועקים עלי. ואני שואל את עצמי. איך? איך? איך? אנשים. הם לא רואים כמה יש להם ובכל זאת הם רואים. הם לא מבחינים בשפע שעוטף אותם. ובכל זאת עינהם פקוחות. אבל בעצם סגורות. אם רק ייפקחו קצת אותם העיניים. רק קצת. ויחדרו את השכבה שעוטפת אותם. הם ייראו כל כך הרבה שפע שאני רק יכול להרגיש....
יש לי עיניים סגורות אבל הלב פתוח. חווה. מרגיש. מבין.
להם יש עיניים פקוחות אבל משהו סגור. לא מבין. מפינים.
אני עיוור.
אבל רואה.
רואה הרבה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לראות.
"ברוך אתה השם, פוקח עיוורים"...
תגובהתגובות