לו היו העוברים ושבים עוצרים לרגע ממרוצתם הבלתי פוסקת היו בטוח מבחינים במה שאני הבחנתי. אלא, שמהיכרותי את בני האדם הם לעולם לא עוצרים.
אני, שלא כאחרים, תמיד עוצר. משתדל אף פעם לא לרוץ, תמיד להסתכל סביבי.זה מרתק, אני יכול לשבת שעות שלמות ולהסתכל על אנשים, אני מסתכל על אנשים הולכים ומנסה לחשוב מה מעסיק אותם. אותי? אותי לא מעסיק שום דבר... אני פשוט יושב ומסתכל.
ראיתי אותה באחד מטיולי הליליים. היא עמדה כשגבה מופנה לרחוב ובכתה. היא הייתה נראית לי כבת 15- 16. המראה סקרן אותי מאוד ולכן התקדמתי לעברה. לאחר התלבטות קצרה כיצד לעשות זאת פניתי אליה בשיטה הידידותית
"מה נשמע?"
וידי נחתה על גבה
"טוב, תודה"
והורידה באלגנטיות את ידי מהגב שלה. היא דברה בשפה גבוהה כאילו נחתה היישר משנות השישים. היא אמרה זאת כאילו שהיא באמת מאמינה שהכול טוב.ואני למרות הכול לא טיפש ולא קניתי את זה כ"כ מהר.
"אם הכול טוב למה את בוכה?"
ומיד התחרטתי על החטטנות. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש במבטים מביכים.
"אתה לא תבין"
קבעה בנחישות
"מאיפה את יודעת? את מכירה אותי?"
"לא, ולכן אני גם לא מרגישה שום צורך לשתף אותך"
"אבל אני מרגיש צורך שתשתפי אותי"
תשובתי כנראה מצאה חן בעיניה. היא חייכה מבעד לדמעות, ושאלה במין חוצפה מאתגרת
"ומה זה ייתן לי?"
"יכול להיות שזה לא ייתן לך כלום אבל אז לפחות נדע שניסינו"
היא התרצתה.
"זה סיפור ארוך. אם אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע אותו" אמרה כשהיא מסתכלת לכל הכיוונים "לא פה"
הרגשתי שלמרות היא הסתכלה סביב היא בעצם הסתכלה עליי.
"איפה שתגידי- אני איתך" לחשתי.
היא חייכה בתודה והתחילה ללכת.
תגובהתגובות