יצירות של לב סדוק | יצירות ש-לב סדוק אהבה

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי

בְּחֲצָאִית אֲרֻכָּה
עִם מַסֵּכָה שֶׁל עַמִּינָדָב
אַתְּ
מַצִּילָה יְלָדִים מֵהַחַיִּים עַצְמָם
אַחַר כָּךְ בְּשׁוֹרְט גִ'ינְס וְחֻלְצַת בֶּטֶן
בְּשַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים
אֶת רוֹעֶדֶת לְעַצְמְךָ בְּפָנֶיהָ
מְבַקֶּשֶׁת מַצִּיל
אֵין גְּבוּל לַנִּתּוּקִים שֶׁלָּךְ.
וּבְשָׁעָה שֶׁחָנִיךְ שֶׁלְּךָ נִשְׁלַח לְהַעֲרָכַת מְסֻכָּנוּת
אֶת מְסַמֶּסֶת לַפְּסִיכוֹלוֹגִית

וּפִתאוֹם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים:
הַכֹּל שְׁקָרִים, גַּם הָאֲמִתּוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת
זֶה בָּא אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ
בַּלֵּילוֹת
וְאָז נֶעֱלָמִים כָּל הַחֲלוֹמוֹת.
עַל הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה, עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁבֵּין הַשְּׁנִיִּים
אָז בָּאִים חֲלוֹמוֹת הַזְּוָעָה כְּמוֹ זֶה סֶרֶט אֵימָה.
אֲנִי קְרוּעַת־עֵינַיִם.


תַּגִּיד לִי שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָלְכָה לָאִבּוּד

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי

חיכיתי, חיכיתי
זה זמן רב שלא בכיתי
והוא לא בא!
הוא לא בא,
החורף.

והבטחתי לעצמי פעמים
שהיום אחרי הצהריים
-------
ועדיין לא בא,
עדיין לא
חורף.

מסיכה לבשתי, שחורה מאוד
לא ציירתי לי אפילו
אופק וורוד.
(והוא לא בא
הוא לא
בה)
דומם ישבתי, דומם חשבתי
עלי, על החורף

את התקוות כולן
לישון השכבתי

הָלַךְ לְאִבּוּד, לָחַשׁ.
אָבַד? תָּמַהְתִּי.
אָבַד, אִשֵׁר.
לֹא הֶסְכַּמְתִּי.
הָלַךְ לְאִבּוּד, הֶרְגַּשְׁתִּי.
אָבַד, יָדַעְתִּי.
אָבַד.
הִתְנַגַּדְתִּי.
אֵיפֹה הוּא, יָדַעְתָּ.
הֵיכָן, שָׁאַלְתִּי.
לֹא הֵשַׁבְתָּ.
חִפַּשְׂתִּי.
אֵיפֹה הוּא, עָדִין יָדַעְתָּ.
אַיֵּה, לֹא מָצָאתִי.
עוֹד תִּמְצְאִי, הֵשַׁבְתָּ.
אַךְ הִתְיָאַשְׁתִּי.
אַתְּ

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי

פרח מוגן
רק כשהוא חסר
רק כשהוא
בסכנה.

אבל אם כמוהו הרבה
והוא לא בסכנת הכחדה
מי בכלל יראה אותו
מי יגיד לו שלום
מי יגיד לו תודה

מי ישמור עליו שלא ייקטף
שלא יאסף
מי ידאג לו
שיוגן

למישהו אכפת בכלל
ממליוני הפרחים
שעדיין בפנים
הגן?

שכבה דקה ואדומה בתוך כוס זכוכית,
זה מה שאני.

שכבה דקה ואדומה
אין לה כלום בפני עצמה

רק כמיהה.

שיפלו, שיפלו עליי המים
ימלאו החלל שבכוס הגבוהה
שיהיה מיץ שהוא אנחנו
שלא אהיה כל כך ריקה

אז בקבוק של מים צלולים,
הלוואי ותִּמָּזֵג,
נִתְמַזֵּג

נתערבב בכפית של אהבה
וננוח. בשתיקה

כֻּלָּם רָצִים
מִתְיַעֲצִים.
אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר?
כֻּלָּם מֻקָּפִים
אַךְ יְחֵפִים-
הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

וְהֵם

נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.
חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.
"שלום", היא אומרת בנעימות.
אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.
"איך נקרא לך?" היא שואלת.
נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.
"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר שאני
מתפטרת.

אתה מבין,
התפקיד
הוא קשה מידי
תנאי ההעסקה
לא הוגנים
(שלא נדבר על המשכורת
שלא מגיעה בזמן
ולא שווה את הטרחה
אומרים היא מתחת לשטיח
בפתח הדלת
במעטפה

אולי,
אני לא יודעת)

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר
שאני

מדליקים אורות צבעוניים
כשאצלי בפנים
חושך.

מפריחים לאוויר
כמה בלונים

(זיקוקים
נדלקים,
נכבים)

ואז
בום.
האור כבה וכל האורחים הולכים

רק הוא ממשיך לעמוד שם,
בשאט נפש מפוצץ
עוד כמה
בלונים

"הַעוֹד תִּדְהַר?"
סָפֵק שָׁאַל סָפֵק הִתְחַנֵּן.
מִשְׁלֹא נַעֲנָה,
בְּקוֹל מַר כְּלַעֲנָה
"תִּדְהַר"
בִּקֵּשׁ שׁוּב.
סָפֵק בִּקֵּשׁ
סָפֵק צִוָּה.

אַךְ תִּדְהַר
עֲדַיִן שׁוֹכֵב
בְּצֵל הַתִדְהַר.