יצירות של tehila *_* | יצירות ש-tehila *_* אהבה

כמו חשופיות אחרי הגשם
נחשפנו מידי.
כל מידע, כל טיפה
חלחלה לעורנו התמים והרך.
כל העולם דרך עלינו
הוציא את כל מיץ החיים.
החיים הטהורים והטובים
שחיכו שנגיע, שנגשים בעתיד.

אצבעותיו רוקדות
על קלידים לבנים,
וצלילים עפים
בחלל החדר
האדיר.

נושך הוא שפתיו,
רגליו בתוך הקצב,
ועיניו מרחפות
בעולם מקביל
של שקט.

עד כמה השקט
מתמלא בי
עכשיו.
עד כמה החיוך
מתכוון לתוך
הכתב.

צעדים קטנים
בתוך מקום
משלנו,
בו השיתוף
ממלא חללים
שידענו.

השארת אותה פגומה
מאחור במדף,
לא כל כך רואים
או חושבים שדי לה כך.

אז המחשבות
מציפות אותה
עדי עד,
דברים שאמרתם
בזמן חורף
של אז.

רעדתם יחד,
חשבתם זה סוף,
חשבתם יש עתיד
ולא דבר חלוף.

בנית לה בית
מעל לראשכם,
היכן שהלב
הרגיש בטוח
בין מילים וכאב.

כל הפגמים צפו
אך רציתם בם,
בכולם.
הייתה נכונות
ללכת

איבדו הם דיבור,
בינם לבינם.
אך עם אלה הנובחים,
מתארך דיבורם.

אלילים חדשים,
הכל סובב סביבם.
חצרות ודרכים,
אוכל, מים,
עניין.

הרוח מפרקת
פיסת שיער,
ועוד פיסה.

עוטפת את
כולי,
בלי בושה
או בקשה.

אך לבי
מתחזק,
ולא נשאב
לתוכה.

אמת הוא
מחפש,
בלי שאלה
או פשרה.

כל דבר
נושא עימו
זיכרון.

איפה עמדנו,
ועיניך שראו אותי
עמוק.

כל משפט
שנחרט בלב,
וגם תחושות
שהתפתחו
בלי קול או כאב.

תחושת הביטחון,
השמחה,
והיחד.

את כולם אקבור,
כמו היו גופה
של נמלה צולעת,
או של חייל
עייף קרבות.

אתן לו לנוח,
עד המערכה הבאה.
שיהיה לו כוח,
להתמודד,
ולחיות.

אנחנו פה,
והוא לא.
בוא גיבור,
בוא לכאן.

רוח מלטף,
לוחש שלא נדאג.
הוא מקפץ,
משתנה כמו ענן.

שוטף את הדמעות,
עליו.
מעיף את הפחדים,
משם.

עוד מקום בראש
מתמלא בחלל.
לזכור ולהיות.
להיות לנצח,
אותם.

הלבד שעוטף
משתלט על הכל.
בין מיליון אנשים
אתה בודד בהמון.

מחכה לחום
שיחליף את הקור,
את הצינון של הכל.

טובע בעצמו,
בעצבות,
ובשקט.

ומבין הצללים
מתחיל הוא לראות,
עיניים גדולות
מסתכלות,
מביטות.

עכשיו הוא מבין,
היא רואה את הכל.
קולטת,
רושמת.

רוצה לזכור
לעתיד הבודד,
שתדע גם היא
להתמודד,
ולנשום.

וכל מה,
וכל הדיבורים,
יסתלקו כך סתם
מהחיים

וכל אשר
תרצה לומר,
וכל גם מה
שכבר עבר,
תצעק בקול
תהיה חזק
ונשבר

מה שנחת עליך
מתוך ההר
יישפך לרגע
לתוך נהר
ויחזור
בגל ענק בים

ואתה זה שתהיה
איתן בגופך
למרות שבפנים
אתה נמס לרצפה

וכל מה,
וכל הרעשים,
חוסמים עם גופך
את החיים

מחשבות

בנות, בנות.
ארוזות כמו סוכריות,
מתוקות עד הפְּנִים.
פשוטות וחולמות.

בחורות, בחורות.
מחכות ועורגות,
ממתינות וסורגות
לאחד הממתין.

נשים, נשים.
עטופות מכל צד
באהבה ובבד,
לא צריכות לברוח
או להסתיר צְלַלִים.
רוצות הן הכל,
ואת זה,
לתמיד.

הוא רץ,
היא רוצה.
הוא הים,
היא בריכה.

מכילה את גליו,
את עומקו,
את דגיו.

את רוחו המשתנה
מרגיעה יפה,
לסערה שקטה.

ממשיך הוא לרוץ,
לחפש ולסעור.
אולי היא רוצה,
אבל הוא לא יכול.

המקום שאני חבויה בו כל כך,
לא נותן להכניס אליו אף אחד ליד.

כך אני והמחשבות,
יושבות כמו שתי חברות.
מנסות להיזכר ברגעים יפים,
ולהבין למה דברים מסתבכים.

היא אומרת שהפעם זו אשמתי,
ואני אומרת שאולי זו היא.

שנים זה קורה,
המפגש הזה.

היא בינתיים גדלה,
ואני נשארתי אותה ילדה.

הם שמסביב
הם קצת כמו אביב
משתנים ומלאים
דברים גדולים וקטנים

הם בדיוק עולם כמוך
רק אחר
יש בהם את הרצון שלך
רק שקט

לא כולם יכולים לדבר
אבל אתה רק מדבר
כל מילה מלווה שחקן
שיירד אחרי המערכה
ואז הכל מהתחלה

הם שמסביבך
הם קצת כמו אבקה
מתפזרים ונעלמים
עד השיגעון הבא

העלה שלפני היה ירוק,
עכשיו בלי נוזל בגופו,
נופל לאדמה,
מנסה לראות מה קרה.

ועוד עונה חולפת,
שוב הכל שונה,
הוא בטח מתרסק עכשיו
תחת רגל כבדה.

הדברים משם
יחזרו אלינו
בתום תקופת הלחצים.

הם ירוצו בשדות
מלאים אבנים.

אחר כך יבכו
כן, מר הכאב.
כך או כך,
הפגיעה היא
בלב.

פחד לאבד.
פחד לרצות עד כאב.
פחד הזיכרונות שכחול עינייך
מצטייר בם היטב.

את כל הטוב,
אין מי שיחליף.
את כל הפחד,
המציאות לא תפריך.

אני מעדיפה לא להאמין בגן עדן או גיהנום,
כי לא משנה מה, אני אתאכזב כשאגיע לשם.

אני לעולם לא אבין את הסיבה שעזבת הכל מאחור.
לראות מסביבי אנשים מתקדמים ומתגברים,
גורם לי להבין שזה לא בסדר להיות לבד,
שזה לא הוגן לחפש מישהו לאחוז בו כשקר.

אני מקווה שיום אחד
המוות שלך יעלם,
ואתה תעמוד כאן,
ותשיר,
תשיר.

דיברתי אני עם ליבי, והבנתי
כולם פה כואבים את אותו כאב
הלכתי לאיבוד, וחזרתי
חזרתי כנראה לביתי
כי כאן אני מרגיש חופשי
כל המילים ששרתם
כל הברכות שברכתם
יובילו אתכם הלאה
לעולם אל תוותרו
על הרגליים תעמדו זקופים
תסתכלו למעלה
יש שם את איש האלוקים
שמועה טובה מארץ מרחק
תוכל להשיב לך את האושר
אל תהלל ביום המחר
כי לא תדע מה ילד יום
כמו השמים כלום

דיברתי אני עם ליבי, והבנתי
כולם פה כואבים את אותו כאב
הלכתי לאיבוד, וחזרתי
חזרתי כנראה לביתי
כי כאן אני מרגיש חופשי
כל המילים ששרתם
כל הברכות שברכתם
יובילו אתכם הלאה
לעולם אל תוותרו
על הרגליים תעמדו זקופים
תסתכלו למעלה
יש שם את איש האלוקים
שמועה טובה מארץ מרחק
תוכל להשיב לך את האושר
אל תהלל ביום המחר
כי לא תדע מה ילד יום
כמו השמים כלום

--

אני נופל
אני נופל מהרגליים לריצפה
היא קרה
לא אוכל עוד להרגיש אהבה
המחברת סגורה
השמש נופלת לתוך הים
שגדול על כולם, על בני אדם
ומי אני בתוכם?
ואני לא יודע כיצד להקשיב
הרוחות עוברות לידי
ואני שוקע לתוך תוכי
סערת נפשי הולכת ומתרחקת מגופי
וידעתי מי אני.

והנר שדולק
מזכיר את אלו
שאינם.
את אלה שבכי
לא חונק את
גרונם.
קולם לא נשמע,
בין פסגות והרים.
רק רוח טובה
שליטפה הפנים,
ובין זעקתם האחרונה
רקדה היא ימים.

אם אקרא אותך ילד
התהיה כך רך פתאום,
אם אשאיר את השבר
לבד במדרון.

לוּ יכולת
לזרוח בבוקר
של תום,
התספר לי
עד היכן
קרניך היו
מגיעות.

כל קול שלך
מבלבל ומרגיע,
חודר את החומות
של הרצון לאבד.

כל מבט שלך
עדין ושובר,
מסוקרן ורוצה
את הכל עוד יותר.

דמעותיי מרטיבות
את מילות השיר.
מוחקות את הרינה
וכל הטוב אשר היה.
אותן מילים תמימות,
נכתבו על פי חלום.
ילדה קטנה,
עם פרח ותום.
עם דובי קטן,
שאף פעם לא נתן
לרעש לגבור,
או ללכלך את
האושר הטוב.
את כל הרעש,
הפחדים והרעד,
הוא הזיז מלפניה,
ונתן רק חלומות.

צאו כבר,
צאו.
קשה כך
לנשום,
כשאתן נאגרות
בתוכי,
בחלל גופי.
מטביעות אותי
בעצב, במר,
ובגעגוע
האין סופי.
צאו וסיימו
את מלאכתכן
בסיפור,
כי השבר
גדל,עם כל אחת
מכן שנפרדת,
שזולגת למטה,
עם כל הכאב.

העץ שלחשנו
על אוזנו
דברים עלומים,
על שורשים גדולים
וקטנים,
נשאר עוד נטוע,
כמו שדה בר
עם קוצים שרופים.
רק דמותך
התמוססה
מבין העלים,
הלוחשים דבר מה
יחד עם הרוח,
הרוקדת
את ריקודה המר,
המיילל,
על טוב שהיה,
וייגמר.

אם זה לא הוא,
תרחיק אותו
במהרה.
כמו חיה ממגפה.

ותאחה את השברים,
כי ליבי כבר
נופל לרסיסים
דקים דקים.

ואם זה הוא,
תיתן לו סימן.
שידע גם הוא
לאן מועדות פניו.

תציל אותנו
מהלבד העצום,
הלבד הנורא
שלא נותן שלווה
או מנוחה.

תראה לנו
את הדרך אליך,
הדרך הזו
שכולם מחפשים
יגעים ורוצים.

אנחנו

היא קמה עם השמש,
כך היא זכורה.
האורות נדלקים
והלב שנכבה.

רוגע לא נותן מענה
לאלו שבליבם הרוע הומה.
עוד יומיים,
והכל יהפך זיכרון.

הטוב יהיה עוד טוב.
הירח ישאר לבד,
בת זוגו השמש
תזרח שוב מחר.

זה גדול עליי מאוד
ואני לא רוצה יותר לחשוב
על אהבה וגם שנאה
ומחשבות והזיות

אני רוצה את האמת
ושתהיה פשוטה ממש
כזו יפה עם נחמה
שלא תשאיר אותי לבד


כי אחרי ככלות הכל
היא האחת שתישאר
כי אין עוד אף אחד אחר
שייתן את זה יותר


אבל קשה להתרגל
להתמסר ועוד לרצות
ולקבל ולשנות
ולהיות כל כך בתוך


זה גדול עליי מאוד
ואני

הוא כיבה את השמש,
הם לא נרדמו.
הוא נתן את הירח,
הם לא ידעו.

הווילונות רוקדים,
הוא שורק ברחובות.
הם מחליקים,
הוא בוכה עוד ועוד.

מסתכלים למטה,
קטנים הם כל כך.
הוא מרחם,
והם בשל כך

מחפשים אמת
שנמצאת כאן,
ממש.

לכתוב לכתוב
לרצות לרצות
לשפוך לשפוך
לבדוק לבדוק

לומד דבר
עלום כמו זה

להיות בקצב
אחד שווה

כותב כותב
רוצה רוצה
שופך שופך
בודק בודק

הערפל כבד עליה עכשיו
כולם נסגרים
מסתכלים ממרחק

ערפילים ערפילים
מכסים אותה כך
שומעת היא קצת
להבין לא ניתן

בבוקר בבוקר
בערב בערב
לזכור לבלוע
לזכור להיות
רגילה וזורחת
רגילה ושומעת

כאבים,
לא עכשיו.
אנושיות,
הנה כאן.

זה אבוד, הוא אומר
ונשאר לו פתאום
מנסה לטפס
אך נגמר בלי מקום

שנים זה נמשך
המרדף אחר דף
ייתן, יאשר,
או ישרוף אותו - פף

זה נגמר, הוא רואה
בלי מילים נוספות
יודע הוא רק
שצריך לחכות

בינתיים הוא שם
רוצה עוד את זה
אולי יום אחד
הוא יגיע לזה

היה,
אבל כבר לא.
היה,
עכשיו אינו.

אין עכשיו,
והכל מתפרק
אך צריך לתפקד
ולראות מה עוד יש.

מכאן,
אשלים הכל לבד.
מכאן,
אמדוד את המרחק.

ארצה אותך,
עדי עד.

את נושא שירי מאז,
והזמן עובר לאט.
רואה אותך בדרך,
רוצה אותך דוברת.

שומעת, את צוחקת.
מנסה לומר דבר מה.
מרגישה את מבטך על מעשיי,
ושופט, אומר.

כך כאן שתינו מתנהגות,
את שותקת, ואני,
אני חולמת על "את" שאין.

קשה לי.
אז אני מאשימה אתכם,
באדמה המכסה את גופכם.

אף אחד לא יודה
שהוא אדם רע,
הם תמיד ירצו סיבות.
אני.
אני רוצה סיבות,
לגעש, לכעס, לעצב.

ואז, בדיוק שם,
אני מאשימה אתכם.

מדרגות נעלמות בתקרה
כמו עקבותיך, שנעלמו בחשכה
פניך שטופות בזיעה,
למרות שהשמש כבר שקעה

מה יהיה איתי,
כשכבר תהיה רחוק מכאן
מה יהיה איתך,
כשאעלם בתהומות הים

הרצפה שנפלה תחתיך,
אמרה הכל.
פחדת לישון,
או לעמוד מול הפנים
שידעת שרוצות,
אך פוחדות, ממש כמוך
לאהוב.

--

--

--

מחיר הפרידה,
בדידות נוראה.
אותך היא עוטפת
בלי מחיצות.
דוקרת,
בודקת שהלב
ממשיך לדמם.

וכל הדם
שוטף את גופך,
מזכיר את הכאב,
את הרצון להתקרב,
לנסות, להעז.

אך הראש
תמיד מעל,
מזכיר מה נכון
ומה אפשר.

כך המציאות
זורמת על ידך,
שוטפת הכל,
געגועים, רגשות,
מילים ופרידה.

בעומדי על ידו
נזכרת אני,
בכל הטוב אשר
נטף מול עייני
התמימים.

אחזו הם
בנצח,
אך לא לחשו
מילות שיר,
שקושרות נשמות
בנצח הטוב,
המאיר.

נפרדו דרכיהם,
שניהם מחפשים,
אחר נפש טועה
שאותם היא תזכיר.

כי הטוב היה טוב,
האפור רק הציק
לחוש באמת ובקסם,
שהיה ביניהם,
במרחק ידיהם
שרצו להדחיק.

לשכוח ולזכור
הניסיון לדעת אותך
כל יום

אַת הכאב בקצה
אַת החושך של הלילה
או בוקר כזה

אַת הרוח שנוגעת
בלי לבקש רשות,
מלטפת ופורעת
ראשים מכוסים
ושמלות

אַת המלווה הקבועה
לכל אירוע חשוב,
בין אם מיליון אנשים
או שנינו לחוד

אַת דוהה לי בראש,
כבר לא ממשית
אז אני יושבת,
כותבת לך שיר

שבו איאחז,
אקרא בו

שלא אתבייש
ללכת בצילו
של זה העֶלם.

שדברי ראִיַיה
לא יפריעו
לשמוע את הפְּנִים.

שאהיה ראויה
לעולם שלו,
צנועה ונאה
לפי רצונו.

שכל מילה
תשמע כמו חרוז,
ששב אל ליבי
מבדידותו שלו.

שיהיה לי גג
ואני לו בית,
בניין שלעולם
נוכל להיות
בחסותו.

שלא אתבייש
ללכת בצילו
של זה העֶלם.
שדברי ראִיַיה
לא יפריעו
לשמוע את הפְּנִים.
שאהיה ראויה
לעולם שלו,
צנועה ונאה
לפי רצונו.
שכל מילה
תשמע כמו חרוז,
ששב אל ליבי
מבדידותו שלו.
שיהיה לי גג
ואני לו בית,
בניין שלעולם
נוכל להיות
בחסותו.

האוויר העכור
קורא לי לנבול.
לרדת, לחזור
לריקנות של הכל.

מתנדנד באוויר,
כבר לא מיוחד.
לא רצוי,
על ידי אף אחד.

והים שנשבע לי
באותו יום בחוף,
לאהוב אותי גם
כשקשה לו לחלום.

נחנו אחד
בעיני האחר.
ושלווה שעטפה
לא רצתה לחבר.

מנסים, משתדלים.
מוותרים ונופלים.
רצים, ואז לא.
והעולם כך כואב,
עוד קצת, כל יום.

הם רוקדים בנפרד.
הוא כשקר,
היא כשחם.
כשהוא ישן,
היא זורחת.

על ציורי ילדים
הם מופיעים תמיד יחד,
לא רוצים לאכזב
ילדים עם חלומות.

כשהיא הולכת לישון
הוא עוד לידה,
מנסה להעביר את הלילה איתה.

כמו תמיד היא מצליחה לחמוק,
סיבה ישנה ורבת חלוף
נותנת לו את הרצון
לחכות למחר,
שעת בין ערביים,
בה יפגשו אולי שוב,
בשמיים.

לקבור אותך כל יום מחדש
כמו מליון כוויות במקום אחד

המלחמה נגמרה
הזמן נעצר
הם בלי סיבות
ואתה שנגמר

הכל במסגרת השגרה
שתלויה במסדרון אל העולם הבא
היכן שהחיוך נהפך לדמעה
בדיוק במקום ש"אנחנו"
הופך "אני" ו"אתה"

כל לילה עולות בי מחשבות,
מה היה אילו ומה הייתי צריכה לעשות.

כי אם,
אז הייתי תוקעת לו עיפרון בעין.
כי אם,
אז הייתי עושה חוסם עורקים מהצעיף האהוב עליי.
כי אם,
הייתי אומרת תצילו קודם אותם.
כי אם,
הייתי מתקשרת ומתחננת לחילוץ עכשיו.

אך שום דבר מזה לא היה קורה אם,
כי כולנו יודעים שבמציאות הכל שונה.
במציאות, גם אזרח פשוט
הוא אויב.

אלוקים.
סיפרו לי עלייך,
נתנו לי כלים.

כמה שההתרחקות גדלה
כך הקרבה רבה היא.

במציאות שלי עכשיו,
שאין בה מרגוע,
הכל סביבי שלילי
עלייך,
עליי.

בוא קצת לידי,
תגונן עליי
בגללך,
בגללי.

חבר למסע אתה לי,
ברשותך,
ברשותי.

צריך לדבר עלייך,
אז לכולם עולות דמעות.
ובלילה, פתאום,
אני רואה אותך,
וגואה בי גל של חששות,
להיות חלק מהחלשות.

וכנראה שזו לא רק אני,
כי השנה היה גשם זלעפות.
על כל דמעה שלך,
שנפלה על ראשי,
שמחתי, הרגשתי, נרטבתי.

זו את.
צורת ג'ירף בענן.
תמיד ידעתי שנשמור על קשר,
אך מי חשב שיהיה הוא כך.


(השיר נכתב מתוך זיכרון לחברה שלי

להבי הסכין ששלפת, חתכו בבשרי.
ניסיתי להאשים אותך, אבל שום קול לא רצה להעיד.
מאז, דמעותי שטפו את גופי עם ערב.
ומתוך שקרי, יצא ובא הערפל.

נגיעותיך, של אז, השאירו בי צלקת
כמו על גופו של חייל.
עיניך דקרו אותי עד זוב דם.
כך השארת אותי, בשדה הקרב,
במיטתי.

כל מה שאני צריכה עכשיו זה סכין,
כדי להשליך מעלי את הטומאה
ואולי כך אוכל להרגיש

--

--

את כל הזמן מסתירה דברים
אין טעם להסביר
איך הכל טוב אצלך..
גם כשאת מדממת מבפנים
את מספרת שהכל הפך שחור
ושאני כבר לא רואה אור

תמיד את איתי ולא מודאגת מכלום
הכל ישבר יום אחד -
עוד תראי אותו בא
ולא תצליחי לברוח מפניו
חושבת שכדאי להסתתר?

את תקועה בתוך עולמות קשים
מקומות שרצית לשכוח
הבית היה מקום לא נוח
הדימום ממשיך.

בשבילי
רק בשבילי תאסוף
עוד קצת כוח
וגם אם נמאס
וגם אם חשבת שלא תוכל
תעמוד זקוף וחזק
תראה מה שאתה יודע
כי שנינו יודעים שזה הרבה

בשבילי
רק בשבילי תישאר
עוד קצת כאן למטה
שיהיה מה לזכור
מנסה לחרוט בראשי
את דמותך שחשבתי
שתהיה איתי לנצח
לפחות תנסה
רק בשבילי..