קטע

אנשים באים,
אנשים הולכים.
משאירים אחריהם
שובל של חיים,
של פרחים
פורחים וגם נובלים.
אנשים חיים את
החיים כמו שהם,
לא סופרים
את הצעדים.
מנסים, משתדלים,
אבל לא באמת יודעים.
הולכים לישון בתפילה
שמחר יקומו לעוד
יום של מלחמה.

בזריחתה נצבעים השמיים בזיכרונות כתומים,
הכוכבים מחייכים לקרני האור המבהיקות עליהם ומיד נעלמים בצבעים החמים שבאים ועולים עם תהיות החיים. ההבדלים התהומיים בין צבעי הלילות לימים מעלים בי ציורים שלי בשיחות פשוטות למדי עם אלוהים, לילות לבנים בשדה שחור משחור שנתנו לי סיבות לקום ולבחור, להיזכר איך הייתי בוהה בירח המלא יחד עם התנים כשכולנו מלאי משתנים ומחשבות, מקולות היללות הבנתי שייללו וקיללו את הירח

הלב שלי מיוחד כמו עונות השנה
לפעמים הוא חורפי, ערפילי, מדוכא
מנסים לתת לו קצת אור, אך איננו קונה
הוא ממטיר עלי גשמים לא תמיד של ברכה
ולא משתיק הוא שום קול, משמיע גם דממה.
ולפעמים הוא קיצי , וחמים ויבש
לא נשלט על הרגש ולא מתייחס
מידי פעם מתפרץ לו איזה גל שמחה
אבל באופן כללי הוא במגמת דעיכה
לפעמים הוא כמו אביב של פריחות
עם מלא אהבות חדשות , ישנות
הוא נותן מקום

ציירו לכם עולם
עולם שבו אין מלחמות
עולם שבו אף אחד לא רודף אחר דבר
וכל הכבוד, המעמד, השלטון כמו לא שווה שום דבר...
ציירו לכם עולם
עולם בו אין אשליות
עולם בו אתה יכול להיות כל מה שתבחר להיות
בלי בעיות, רק לקום ולחיות את החיים בחלום
עד כמה העולם הזה הוא עולם אמיתי?
עד כמה הוא רחוק מלהיות מציאותי?
ואם רחוק הוא מאיתנו... האם זו אשמתי?

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות "Rise, and rise again. Until lambs become lions"
ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל "How can lambs become lions?"
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני אהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שליו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם

תנגנו
יש בזה כוח. תנגנו, בלי שכל ומוח. תנגנו את אשר בלבכם. את הקרעים, עם השברים, הכאבים, הגעגועים. תנגנו את השמחה, ההארה, השאיפה. תנגנו את התפילה. תפרטו על מיתרי הצלילים, ויבואו לבבות אחרים, לניגונכם. תנגנו

שעת בוקר מוקדמת, לפני שחמה תנץ, ותבצבץ.
אני ואבי מורי יוצאים מדלת ביתנו, דלת עץ ארז מפואר, והולכים ברגלינו אל כיוון בית חיינו.
אני אוהב אהבת נפש את השעות של עלות השחר, בעת שהוא פורש כנפיו עלינו, זה זמן צלול ומיוחד, שריח של שחר נישא באוויר.
אנוכי ואבי מורי צועדים בין בתי העיר שעליה נאמר 'משוש כל תבל' ו'כלילית יופי' וכשמה היא, כך באמץ, פאר והדר לה,
''אווירא דירושלים מחכימא'' כך אמר

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל

עתה לא ידענו
אם ילכו הם
אם לא.
אל הקודש קרבנו
כמעט וויתרנו
אך לא.
גיטרה אחת
חליל מנגן
עשרות לבבות
וקודש מחלחל.
לא שוב כנטע
זזה ממקומה
לחשה זוג מילים
ואנו תדהמה.
תצליחו
ברכת השם
הם קמו ללכת
והלב -
לא נושם.
השאירו מאור הנר
וכתובת טרייה
כך אמרו הדעות
השאירו כיסופים -
משלהם.
כיסופים למשיח
כיסופים להיגאל
כיסופים

תמול מן שחר קראתיך
והננך לא מביט קרוב
ומן שחק רחוק מרוב
קיוויתי לשמיעתך

לחש קל של מתבונן
סדק אי אז את החוצץ
ולחץ קטן, פשוט, מתרוצץ
להאדיר מצחו בשמן

והשמש שזרחה מעליו
מאירה העולם עד תום
תשקע היא בסופו של יום
והוא ישל נעליו

תפילה קטנה של רגע אבוד
אשכבה לילד שלא ישוב
חפץ הוא בהבנת חשוב
עוד ספר קצר של חידוד

לקחת כף ולאסוף את הכל
הגלים הם שקופים
וגם השמים
כשיש כוכבים
וקצה של ירח
רוח דקה שמייבשת את הדמעות
ושמיכה גדולה
שמכסה את הכל
שומרת למחר, אבק של אתמול
גרגיר כוכבים
לקחת כף ולאסוף את הכל

הוא הצדיע בשתיקה לשלום, ועלה על הסיפון.
הוא לא היה איש מוכר. איש לא היה איש מוכר.
רק למכירים.
ובכל זאת, אלפים הגיעו לנופף, רגליהם שקועות בחול הרך.
מטפחות לבנות התנופפו מידיהם של עשרות, מתרחקות על סחף הגאות.
נתזי המליחות והפרידה מהנוסעים הרטיבו קלות את אלו שנותרו בוהים בספינה המפליגה, המרחיקה לכת, מעבר לשוברי הלבבות.
אלפי עיניים נוצצות מנחלי דמעות, יבשו לאטן.
שפל הזמן הנמיך

שאל העולם איך אתמודד,
עניתי שלא אפחד.
תשובתי לא היתה מספקת בעיניו,
ביקש שאסביר,
אפרט לפניו.
רקדתי ריקוד עגול מסביבו,
חייכתי בנימוס והבטתי בו.
אמר שריקודי בעל חן,
אך חסר הוא אמת,
היה בו זיוף.
הבטתי בעולם,
לא היה בי מה לענות.
לא ידעתי כיצד אסתובב,
כמעט שבאו דמעות.
לפתע עיני נעצמו בחזקה,
רגליי הורמו,
כלא היתה אדמה,
וידי ריחפו ממעל גופי.
ורקדתי.
רקדתי

נמאס השקט הזה
שסגר סביבה חומה
כל אחת רקדה את הריקוד שלה
רקדה לבדה
דומעת את שירה
חצתה אל היבשה
מביטה רחוק
מצפה
רקדה, רקדה לבדה
נפלה
מחכה לתקומה
הנשמה זהרה
ונאטמה כתגובה מהקירות שסביבה
היא יושבת שם היום
ורוקדת
נשאר לה רק ריקוד אחד להציל את נפשה
עד היום היא נטועה רקודה
מוקפת בחומה
אך מרקדת
מרקדת את כעסה
את כאבה
את געגועה
מרקדת

הוא חי בתוך המוזיקה לא רואה אף אחד
הוא מתנוענע עם הרוח, וכך מרגיש בטוח
כי הרוח לא יכולה לפגוע
או להכאיב
כי למוזיקה צלילים רכים
ולא ריקים
כמוהו
הוא לא מפחד לרקוד עם הרוח
היא לא תצחק כמו כולם על ריקודו
הוא מפחד מביקורת, מלעג,
אותם יכולים להעניק המדברים
אבל הרוח היא מהשותקים
הוא מתחבר אל השותקים,
הם על קיומו-לא מאיימים
הוא מרגיש בטוח עם הרוח
היא

רוח דממה
אין במה
שקט כוזב מאכזב מרמז
די לקנאה ולרוח הסתיו
עוד האחד בי יגע לעד
עוד הנשמה תקום לחיה
התקום לעזרה?
התשוב השלוה?
האור שבי עלה ונשב
כמו חצב שעולה בו טיפות זהב
בין שריקות העלים
נוטפים התללים
והעננים שתיקה רועמים.

בואו נתלונן!
עוד סנטימטר לחנוק פריצוּת
גרביים עד הברכיים וחצאית עד כף הרגל
חולצה עד כף היד.
שלא יברח היופי.
אני בפנימיה של בנות.
פנימיה זה אומר שאין פנים.
לחייך. להתלבש יפה ומכובד להתנהג בנימוס.
כמה גדול ההפרש בין אותו אחד בעבודה
למתי שהוא חוזר מהעבודה, שם את בגדיו המגוהצים בצד ומחליף לפיג'מה עם כוס שוקו חם.
הוא נראה הכי עלוב בעולם. וההפרש בין הזמן

לרוץ לרוץ לרוץ ללא מטרה
ללכת ללכת אל הלא נודע
להתגלגל בבוץ, לא להצליח להפריד את העיקר מהמוץ.
להתעמק בטפל ולהדבק לחסר
להכנס לתוככי האפלה בלי תקוה או אמונה קטנה.

האור שמאיר הוא אור שקרי, מלאכותי
אור דיגטלי שכוחו הוא להסתיר כל אור אמיתי.
אור אמיתי מחכה לך בחוץ, במעשים, בדיבורים ובמבטי האנשים

מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך

הלב,
כמה מורכב אתה,
כמה הפעימות הקבועות שלך
צבועות ביחס למי שאתה.
כי הרגשות שבתוכי
עולות ויורדות,
צפות ושוקעות,
בוכות ושותקות.
לא פעם אני מוצאת את עצמי
עם דמעות בעיניים
שחונקות את הגרון,
או עם איזה שמחה מטורפת
שממש לא מוסברת.
ואני אשמור את רגשותיי בתוך ליבי,
כי למה שמי שסביבי יהיה מוכן לבכות את סבלי,
או לרקוד כך פתאום בגלל שמחתי?

זה התחיל בהפסקות קצרות אחר הצהריים, הייתי יושב ונועץ מבט מודאג בעננים חדשים שהיתמרו מכוס הקפה שלי. חברים שעברו נתנו צ'פכה, היו ששאלו 'הכל טוב אחי' והייתי מהנהן, 'אז מה, סתם עייף' הפטירו, והייתי מהנהן במרץ. לא שעייפתי פשוט לא היה לי כיסוי טוב יותר, וזה לא שבקשתי לכסות משהו, פשוט לא ידעתי מה לגלות.

אח"כ הייתי משפיל עיניי, בוהה בבועות קצף קטנות, הן היו מתנפצות בקצב. עיתים ראיתי בהן כוכבי אור

שוב הקיץ מגיע
והכל מיטלטל.
שוב בועט בהכל
משהו בבטן מתפרץ.
הרצון הזה לצאת
לצאת מהכל,
פשוט ללכת,
וכמה שיותר רחוק.
שוב הקיץ מגיע
ואני רוצה לפרוץ
אולי לבקוע.

אנחנו דור ה־y
אף שיר הוא לא רועש מדי
אף צבע לא בוהק מדי
אין דם שאדום מדי
ושום סרט לא כחול מדי
הכול בחצי קלאץ'
שום דבר לא מספיק
לא באמת מרגישים
רק כאילו, רשימו, של החיים האמיתיים
ננסה לשרוט את המוח
ננסה שוב ושוב בכוח
אולי נמצא מה אנחנו מחפשים
אולי נרגיש חיים אמיתיים
אנחנו דור ה־y
קשב וריכוז זה אצלנו הוואי
ליפול מהקצה זה תמיד כדאי
לחיים

אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה

אקורד אחד קטן לספר את הסיפור, אולי הוא יספיק, כנראה שלא.
אקורד אחד קטן, כמו ירח בשעת לילה מאוחרת. מדבר, קצת לוחש סודות מגירה.
ציפור פורשת כנף,
ממריאה מעבר לגדר תיל.
ילד קטן מרוח במבה,
על נדנדה רטובה,
מדמעות של אלוקים.
נד-נד-נד-נד
אחורה-קדימה.
עפה הרחק מכאן,
רחוק רחוק, עד שלא תדע מאיפה באה
נד-נד-נד-נד
הוא שורק, אולי שיר שאמא לחשה לו לפני השינה,

ריצה מהירה
שאיפה נשיפה
צעדים דופקים
דוחקים
שאיפה
קורסת ליד הקיר
נשיפה
שאיפה נשיפה
צעדים משתתקים
עוצרים לצידי
שאיפה שאיפה
יד מונחת עלי
נשיפה נשיפה
שקט

לבד מתמודדת
זר לא יבין
אפילו לא היא
וקשה.
קשה עליי
ומתי
מתי כבר
מתי.
ורק שלא יעצור גם העולם כולו
מנדנודו
נדנד מעלה מעלה
את שאינם מלאים
נדנד אנה אנה
את הבוכים במסתרים.
קשה עלינו
קשה לרעוד
קשה השקט
קשה לפחוד
חסר חסר
וחסורנן
נערה היתי ועודי
והאם יש צדיק נעזב?

שאתה מבין פתאום כמה אתה קטן
ויש ימים כאלה
שאתה שמח במוחין שלך
שהם של גדלות
ויש שעות כאלה שנמשכות
ונצרבות בלב
וזה נוגע
וזה אוהב
ויש רגעים שהכל זז בפנים
והקדושה נוגעת
טהרה שופעת
ואתה רוקד על המרפסת
מודע לייקום
ולא מודע
רוקד עוצם עיניים
רוקד מחזיק לעם ישראל ידיים
ונושם את הרוח
שתלבה את האש
וחוזר שום עם כוח
כי נגעת בפרדס
ויש

יער אפור, מלא עצים
עצים אפורים ללא עלים
האוויר מלא אובך
השמים מכוסים ערפל
ערפל סמיך
נשרי ערומי צוואר
מתעופפים באוויר
המקום נדמה נטוש

אך אי שם עמוק ביער
יש בית, אולי עיר
לפעמים מראי סימני חיים
איש, או רבים
חיים שם את חייהם
כמובן לא לתמיד.
עד שימצאו את מקומם
עד שימצאו את השביל הנכון,
השביל המוביל אל ביתם.

בבית

מעל ים, סוער, גועש,
מתנדנדת לה חצי נשמה.
מתחת לשמיים, צהובים, דהויים,
מביטה היא לאופק, החוצה.
השמש שקעה עליה זה מכבר, וחצי נשמתה - עזבה.
רוח חזקה, מכלה, מעיפה את הכל, פירקה עד לדום את חבלה.
סערה, סלעים מתפרקים, וחיוך אחד בודד, לחיצה חזקה.
ואש, קול שרפה, באה, ומכלה, וחבל שרפה.
והיא בו צפתה, נופל מטה מטה , מביט אליה בכמיהה.
ואחרי כן, בקול דממה דקה, רק שפתיה

רועדת בגשם
טיפטופים, דימדומי נפש.
רוקדת בשמש לאט
מתרוממת על שלוליות ישנות
טיפות ניתזות על פניה
עיניה נוצצות באור
אם תתקרבי תגלי בהן אפור
ונצנוץ דמעה
משילה עור ועוד שכבה
עם בוא הסתיו
מעיזה לפרוח כשרואה חצב,
ושוב הגשם, המיים, הברקים,
ואז שוב השמש, והתחדשות ופריחה
וכל מסלול יחודי שלה.
הימלטות. ממסלולה הקבוע, בריחה, מהחורף הזה שוב.

ישנו אגם כחול, כחול עמוק, עמוק בתוך עיינך
עיניך שמביטות, מביטות באדישות מעושה על הכל,
לעיתים הוא גם עולה על גדותיו ופורץ ונשפך
מציף את הכל
ובדרך מרוקן
בעייניך רואים גם את העצב והבושה
השמחה והתעוזה
הקושי והפחד
לצד הרוגע והתקווה
איזה בריאה. הרגשה. והכל עמוק בתוך עיינך
לפעמים
צף
וזה טוב כשהכחול צף,
כי לפעמים זה משחרר. משחרר כל כך...

מצד אחד
יושבת לידי אשה
מנסה להסביר לי למה תרומה של 250 ₪ זה לא מספיק לה.
מהצד השני מגיע אלי בן אדם מעורער,
"קוּלָה" הוא אומר לי, "קוּלָה".
למעשה, יתכן וזה הדבר היחיד שהוא יודע להגיד.
מאחורי האשה עומד אדם שמסמן לי "היא מבלבלת לך את השכל".
האם להנהן לו? האם להאמין לו?
"תרופות, אני צריכה תרופות"
"תראה! הנה כל האישורים, מהרופא, מהרב, כל הברכות אני אתן לך".
"האמת

ציפורים כלואות, שרות על החופש. ציפורים חופשיות עפות
צפורים כלואות מייחלות אל החופש
ציפורים חופשיות מביטות
ציפורים כלואות נשארות קטנות
ציפורים חופשיות גודלות
הציפורים הקטנות
יוצאות אל החופש
כשמבינות שהכלוב אחיזת עיניים
ורק דמיונם כבל הידיים

נצייר ציור מתוך הדמיון
אולי עוד נעיז לחלום
נתכנן העתיד במקום לעסוק בהישרדות
ואולי, אולי נעיז לנשום
בלי לפחד להחנק
ולהעז שוב אחרי שנחנקנו
לדמיין אחרי שהתאכזבנו
ולהעיר תקוות קדומות
שאבדו יחד איתנו
כשטבענו, ונרמסנו, ורמסנו את עצמנו
שששתקנו, וצרחנו
ולבסוף נהרגנו
וקמנו, וחיינו ולא נלחמנו בשביל כלום
ועכשיו לקום
לעזוב את הכלום

אני יושבת, עכשיו ממש, בכל הווייתי, מול הנרות היפים של חנוכה ותוהה איך מספרם כבר עלה לחמישה. וכבר במוחי אני חושבת אם אומרים חמש נרות או חמישה, וכבר אני שומעת את המהום המדיח במטבח וריח קינמון עולה באפי, מגרה.
וכל הווייתי מול הנרות המרצדים. והנה האבוקה עולה- ומה אני עושה מחר? בעבודה? עוברת למייל רושמת רשימת מטלות משמימה למחר, שולחת לעצמי וחושבת- איזה כיף, קיבלתי מייל! וזה לא כיף באמת כי זה ממני.

הכל חי בך.
כל מה שראית.
כל מה שעשית.
זה הכל עוד חי בך.
הכל פועם בך.
בקצב.

תבחרי לך.
את כל האור שבחייך.
את כל הטוב שבתוכך.
ותני לו לפרוץ.
ללוות את מסלולך.
את דרכך.

גלות הנשמה בחדר הברזל, כוספת למנוחה, נאבקת בכבליה.
באזיקי הגלות שמור ניצוץ התקווה, מדי פעם מבליח וסודק את חומת השכל.
נפש לכור מחצבתה בוערת, אבל המים הזדונים בשטף החיים מכבים...
להגיע אל האיחוד, לצאת מהבידוד.
להתוערר מההרדמה, בשצף שורפת חומר, מחסום ההיגיון עומד לפני האושר, קורי הלינה נקרעים אט אט,
אמרו לה קמעא קמעא, היא רואה שמחה.
הניצוץ סדק אזיקים, התקווה בקעה רקיעים,

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך
אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך
אבל נפלתי וחטאתי לך
ואיך אעז לבוא לראות פניך?
וצער על החטא כלל לא היה בי,
לא חרטה ולא הכרה.
אבל בשקר כבר מאסתי
אז אני באה - בלכלוך מכוסה
כי אין אף ידיד נפש מלבדך
ואין מי שיגאל אותי זולתך.
אין סוף, אדון הכל
הענק לי מעופה של ציפור
לעוף עד אליך.

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.

יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?

וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק

שוב הקיץ
ואיתו הבקשה לדרור.
מרגיש קצת חנוק,
כאילו יש מרחבים
שאיני פוסע בהם.
מין ציור ענוג
פוסע עם גיטרה על הגב
שמים.

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.
ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.
יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?
וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק נצחי לדור

תקוות היא מלאה
ישנות חדשות הן דמעותיה
חודרות הן חרדותיה
לופתת היא ההחמצה.
גואלת היא ברצונה
מוארת היא תשועתה
תובעת היא נשמתה
אורי!
עורי!

זה מתחיל בכל בוקר
בעת שאתה קם, נוטל ידיים וממשיך לקפה.
זה מתחיל כל יום
כל נשימה מחדש
כל דקה
כל פעולה קצרה שאתה עושה
לוקח ילדים לגן ולבית הספר,
הולך לעבודה, חוזר, קורא, כותב
כל פעולה קטנה כגדולה
קלה כחמורה
זה מתחיל... מחדש.
זה מתחיל פעם אחת
ומתחיל עוד אינסוף פעמים
זה נמשך ולא נגמר
כי צדיקים במיתתם קרואים חיים.

בא עד אליי
כבר שב להכות בי געגוע
תגיד שנגמר
ושוב זה קבוע
טעיתי אולי
וויתרתי מהר
אבל אתה לא נלחמת
הלוואי תצטער.

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

מתי הפעם האחרונה שבאמת ישבת והתאבלת על בית המקדש?
מתי בפעם האחרונה ישבת על רצפה הקרירה והבטת כלפי מעלה , לשמיים, בכית, וביקשת גאולה?
אני לא מדבר כאן על להתפלל שמונה עשרה, ולמלמל את ברכת בונה ירושלים. אני לא מדבר על לומר "ובנה ירושלים עיודש במהימניו ברוך בונרושלים מן". לא. אני מדבר על משהו מעבר לזה.
להרגיש את החורבן. לחוות אותו. להרגיש את האבל, את הגעגוע. את הציפיה, את הכמיהה.
לעצום

אני שפויה, באלי לבד.
אתם משוגעים, חושבים שלבד זו מחלה.
לא בדד
בשקט לבד.
כן, כן.
עליי הוא לא מאיים
אני איתו אוהבת לדבר
אולי יום אחד תבינו
שכשאני מבקשת את השקט בעצמי-זה בסדר
ואולי גם לא

צעקה
שתשבור את כל החומות שבנינו
צעקה שתסדוק את כל הקרח ששמרנו
צעקה שארוץ איתה רחוק
לחבק לי לחשב חשבונות
צעקה שיצאו איתה דמעות
שיתפרצו הלבבות
ונבין שאנחנו לא מבינים
צעקה שיכולה לחבק עזובים
צעקה שלא תשאיר מקום לשדים
צעקה מין הלב

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד
כמו עוד זקן
ומה כבר יש לו להגיד.
אבל תביט,
תביט

הגעתי לאחרי הנהר,
לא היית שם.
חיפשתי בשדה חיטים,
לא היית שם
עברתי בכרמים
לא היית שם
ביקרתי במדבר, חיפשתי במעיינות,
לא היית שם
וכשהגעתי ללב עייפה ומותשת-
ראיתיך שם

ואם היו אומרים לך, שכל חלומותייך יתגשמו?
זה התחיל בשיחה אחת באמצע הלילה. הוא, אני, ומעלינו השמיים. "למה לחיות?" הוא שואל. ואני, אין מילים בפי. הרי גם אותי טורדת אותה שאלה. "אולי יום אחד אהיה כוכב," הוא אומר ומצביע על השחור שעוטף את העולם. ובליבי שלוש מילים: כל כוכב נופל.
ואם היו אומרים לך, שחייך הם אמת צרופה אך גם שקר גמור?
זה המשיך בשיחות קטנות ושאלות גדולות, תהיות בתוך הלילה ומחשבות

רציתי לומר תודה
למי שברא אותך
כל כך שלם
כמו טל נשטף
טיפה בודדת שנוטפת
עומד בצד מבחין בשקט
עיניך חוקרות אותי
ובהן נשקפת דמותי
והיא שונה כל כך מאיך
שאני רואה אותי
אבל אני בעצם אני
פשוט הסרת הקליפות
וראית את מה שבתוך
ללא מסכות

וכשקשה לי ולא קל.
אני בורחת אלייך.
בורחת רק אלייך.
יודעת שאתה תמיד פה.
מחכה לי.
בורחת לחיבוק הזה.
שאוסף אותי כל פעם ועוזר לי להמשיך. הלאה.
בורחת לאמון האין סופי שאתה מאמין בי.
קרוב ה' לנשברי לה.

והוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לומר.
הוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לבכות.
הוא הכיר, אז, כשכאב לו, והוא לא הסכים לצעוק.
הוא נזכר, כשבער לו, עד שהוא נשרף מבפנים.
הוא נזכר, כשהוא דעך שם רחוק, והוא לא קרא לאף אחד שיעזור לו לקום.
הוא אף פעם לא שכח, כמה הוא רצה לומר, ולבכות, ולצעוק, ולבקש.
והפחד מלגרום לאדם נוסף ליפול איתו לאותו הבור, מנע ממנו להצליח לצאת.
הוא ידע שבפנים,