מאמר

המלך עובר,
שתיקה
בכל.
תורת ה' מאחדת
את כולם.

לא ברוח ה',
לא ברעש ה',
לא באש ה'.

"אנוכי ה' אלוקיך"!
הי! לא באש ה'!
לא יהיה לך וגו'
לא תשא וגו'.
"זכור את יום השבת לקדשו!"

כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"!
וואו! מה זה אומר? קדוש?
רצון ה'.
מה זה רצון ה'.
"לא ברוח ה'"
"לא ברעש ה'".
איפוא נמצא רצון

אין עוד מלבדו

א. כשהנשמה שומעת את קול הי ברקע ג. הדרך הפשוטה לעורר
ובליבה פנימה, צלילים אמיתיים (תורה, עבודה וגמילות חסדים).
אזי רוצה לקיים הדרך שהיא מסילה ישרה.
את רצון השם, הדרך הנכונה לא להישאר
ורוצה פחות להתגשם. בלי מה.
מאחרים לא רוצה להתרשם. הדרך בה בוהק אור אמיתי.
ורוצה נקודה טהורה והצליל עולה ישר,
למחשבה. בלי עיכוב, בלי קו מר.
רוצה שקט, בהירות, בלי

בס"ד
גיבור פירושו אדם שנאבק על מטרה ולא מוותר
גיבור הוא אחד שלמרות הקשיים-אחורה לא חוזר
גיבור לא חייב להיות חזק פיזית עם מלא שרירים
גיבור לא חייב להיות אחד שיודע משקולות להרים
גיבור הוא אחד שעומד על שלו ומעמדתו לא יזוז
גיבור הוא אחד שלדברים החשובים נותן כמות רבה של ריכוז.
גיבור הוא אדם שיודע מאין בא ולהיכן פניו מועדות
גיבור הוא אדם שיודע להגיב בחוכמה גם כאשר הוא סופג

זעקה תחריט 'שמע' בהדפס ידני ונזעק אל ה' הצטלבות רכבות

הזיכרון הוא היכולת של בני האדם לאסוף, לאחסן, לאחות ולעבד בתודעתם את האירועים, את פיסות המידע, שברי הקרעים, וחלקי המילים, שנאגרו לסיפור מהודק. אבחנה בין הזיכרון הפרטי, שהוא הסיפור האישי של כל אדם, לבין הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של עם - זכרון ציבורי שנצבר המעובד גם למשמעויות רוחניות וערכיות. אותו אירוע יכול לקבל הילה של אירוע

בס"ד

המולה.
עשרות פנים לא מוכרות מסביבי. הלב דופק, העיניים בורקות מהתרגשות. נשיקה של אמא מתרגשת עדיין טרייה על הלחי, וקולה המתפלל עוד מצטלצל באוזן: "ה' יהיה בעזרך, גיבור. תזכור שאנחנו בבית אוהבים אותך ומתפללים להצלחתך."
"חברים, שתי דקות הקשבה."
משתתקים. עשרות עיניים ננעצות.
"תראו, אתם עומדים עכשיו בפני תקופה לא פשוטה. תקופת ארוכה, קשה, סוחטת. יש לכם תפקיד לאומי. גורלי, אפילו.

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה
מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה
הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה
חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ כְּמוֹ תִּשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה
זְמִירוֹת קַדְּמִי

תבורכו משמים / תורת אמת
------------------------------------
תבורכו משמים
על תרומתכם
אנו מחכימים
משתפרים בזכותכם
תבורכו משמים
להארות בונות
ולגולשים היקרים
שתורמים ומשקיעים
ביצירות משופרות
מתיחסים לחברים
לכל התחביבם
לשירה המעשירה
לציורים שדמיון מפעילים
לכולם הייתה התחלה
וכל אחד הגיע לפיסגה
בה הוא כעת נמצא
בזכות כל גולש ועורך
בזכות

הריני מזמנת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתה על ידי ההוא טמיר ונעלם...
בשם כל ישראל?!

עם בוקר, עת תפילת שחרית, לפני פסוקי דזימרא, אומרים אנו: "הריני מזמנ/ת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודשא בריך הוא... בשם כל ישראל". ואני שואלת, באיזו זכות? איך ייתכן כי אבוא, אני הקטנה, לשבח בוראי באופן הנ"ל בשם כל ישראל? איך אשא באחריות הזו על כתפי הדלה?

בס"ד


ציפית לישועה?

הגמרא במסכת שבת (לא, עא) אומרת כי לעתיד לבוא, ביום הדין, שואלין לו לאדם "נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה..." ומהי ציפייה לישועה? מבאר רש"י (שם, ד"ה ציפית לישועה) : ציפייה לדברי הנביאים והיינו: השתוקקות שישראל יתקבצו מן הגלויות, ישובו אל ה', יבנו בית המקדש ויעלו שלוש פעמים בשנה לראות פני ד' וכן ההשתוקקות שיתקיים בנו "והתהלכתי

ערב יום ירושלים ה-50
לרגל יום ירושלים ה-50 הקרב ובא, רציתי לשתף ברשמים מתוך מסע מרתק במקורותיו התנ"כיים של השיר 'ירושלים של זהב', לצד אלה שאותם שאבה המשוררת נעמי שמר מאוצר הספרות היהודית.
אין לשכוח שהשיר פורסם רק כשלשה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, פרק זמן של מתח וחרדה עבור העם היושב בציון. היתה בארץ דאגה גדולה ופחד אמיתי מעבדול נאצר שסגר את מיצרי טיראן ואיים להשמיד את ישראל. עם זאת, כאשר

שמחה זה דבר מרומם
הוא דבר שגם את הלב מחמם
אושר זה דבר נצחי
דבר המהוה חיוך תמידי

הרי פשוט וברור
שכשגם שהלב שבור
גם במצב כזה השמחה בלבנו מקננת
וכנראה היא השמחה המדוברת שכנראה את הדרך מכוונת

הרי זה ברור שכשאדם שמח יש טעם בחיים
וחי הוא את ההווה ולא שם לב הוא להמשך החיים
אדם זה דבר שמח גם לאחר המוות
כי יש לו לעולם את השמחה המתמדת

הקדמה: השיח האמנותי הישראלי עדיין מציב גבול ברור בינו לבין עולם הדת
אמנים ישראלים המשלבים ביצירותיהם חומרים ומוטיבים מעולם היהדות
מותירים בשדה והשיח חיץ ברור בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים
לבין יצירת האמנות שבה הם משובצים ...
וכך מתירים את השדה האמנותי נקי מכל שמץ של מסורתיות.
עצם השימוש של אמנים בישראל בחומרים מעולם היהודי נתפש עד כה ב'שיח השליט' כבעייתי.
אך, חוקר

התמיהה הגדולה
כידוע נאמר במדרש "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו' אם כך כיצד זה שבמצווה הראשונה וחשובה שציוונו,ישוב העולם(פרו ורבו) אין הצלחה בקיומה לרבים כל כך (אע"פ שיש רצון והשתדלות),הרי הבא להטהר מסייעין בעדו וגם אם נתרץ ונאמר שכנראה זהו נסיון שהקב"ה מנסה אותנו אז הרי רוב נסיונות זה בתחום של ממון בריאות ויחס של בו אדם לחברו( כעס, קנאה ,דרך ארץ וכו').אבל בשום פנים ואופן

בחסדי השם יתברך!

אמרו רז"ל: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וצריך להבין טעם העניין, מדוע ולמה שמחת הפורים גדולה כ"כ משמחות במועדים אחרים וימים טובים אשר נעשו בהם ניסים גדולים. כמו בפסח- קריעת ים סוף, ושבועות- מתן תורה. ולבד מזאת, נראה לכאורה כי מועדים אלו קדושים יותר, שאסורים במלאכה?
כדי להבין עניין זה, יש להקדים, כי עניין "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" פירושו שהחלו לעשות מה שניתן

בס"ד לקראת חודש אדר הבעל"ט
גולית היהודי

כמתואר מגילת רות, רות בת עגלון מלך מואב[1] התגיירה, התחתנה עם בועז, ולאחר כמה דורות יצא דוד מלך ישראל ע"ה.
נשאלת השאלה, איך רות התגיירה. במגילה עצמה לא מסופר לנו על תהליך מקובל שעברה (כגון טבילה והכרעת בית דין), והרי לא מספיקה ההצהרה שלה של "עמך-עמי ואלוקיך-אלוקי" (רות א, טז) כדי לעשותה יהודיה.[2]
אעפ"כ יש דעה שמובאת בזוהר[3], שערפה ורות

להתיישב בעזה לא בגלל המצב הביטחוני. / משה אטלובשבוע האחרון, לאחר מתקפת צה'ל בעזה, עלה לסדר היום הציבורי הדיון על עזה.
עכשיו, כשהדיון הציבורי לוהט על ניהול המלחמה בעזה, כשכולם רואים את התוצאות ההרסניות של פשע הגירוש, עכשיו כשכולם מבינים למה נופלים גראדים בשדרות, קרית גת ובאר שבע,עכשיו- כשכולם מבינים שעובדים עליהם בעיניים והלחימה בעזה היא בשביל הרש'פ, עכשיו כשנשמעים קולות על השיבה לחבל קטיף, דווקא

.

בס"ד

אח יקר לזכר אלעד


אני רואה את דמותך, החיוך הבלתי פוסק,צחוק ושמחת החיים,השאפתנות הבלתי פוסקת,עדיין לא מאמין שאתה לא לידי,חלומות הילדות שרקמנו יחד,אך לשווא, יחדיו בכל שלב בחיים מגורים סמוכים זה לזה
ולא נפרדנו לשנייה,יחד גן,כיתה א' בבית ספר הראל,תמיד יחד, כדור רגל בשכונה עם חברים,הבית שלך ביתי ולהפך, כשהחלטת שאתה הולך לישיבת נחלים,כמובן שהלכתי אחריך, גם שם לא נפרדנו,ט'

דרורית San שטסל / מיצב - בנות צלופחד מציגות
בנימוס אך בנחישות את טיעוניהן

כמה אומץ לב, נחישות, אסרטיביות, בטחון עצמי
ובטחון בצדקת מאבקן - נדרש מבנות צלופחד
איזה תעוזה נדרשת לעמוד מול משה באופן חזיתי
ולומר בקול צלול ורם את דעתן
על העוול והאפליה לרעה שנגרמה להן כנשים
אם משה לא יבדוק מחדש את הדינים והכללים ויווכח
שהן אכן יכולות לרשת את נחלת אביהם המנוח
כרווקות

.

בס"ד

"הודו לד' כי טוב- כי לעולם חסדו" אשרינו, אשרינו שזכינו למציאות כזו שאנחנו מסוגלים לומר את המילים הללו להיות "עבדי ד'" באמת, ללא מרות שנמצאת מעלינו, שכופה עלינו את רצונה, שמחייבת אותנו ללכת בבגדים מסויימים, שמחייבת אותנו להיות במקומות מסוימים, שכל ספר שיוצא עובר דרכה והיא עושה בו כרצונה, ומשנה את התורה שלנו!

כמה טוב ישנו באור העצום הזה, האור של החירות, אבל זה הרבה יותר מזה-

איך לומר שירה?

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. רבי נחמיה אומר: שרתה רוח הקודש על ישראל ואמרו שירה כבני אדם הקוראים את שמע. רבי עקיבא אומר: כבני אדם שהיו קוראין את ההלל. ר' אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדבריו תחלה וישראל עונים אחריו וגומרין עמו, משה היה פותח ואומר אשירה לה' כי גאה גאה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. לדעת רבי נחמיה, משה שקול

תאוריות קונספירציה
מכירים אותם? התאוריות שגורמות לכם לכם לפקפק במה שתמיד חשבתם, או התאוריות שישמשו אותכם בוויכוחים כדי לגרום לצד השני מבוכה ויעזרו לכם להגיד ליריב במבט של יודעי כל "תאמין לי משהו מריח לא טוב בכל העסק הזה" ואם הדוד של החבר של השכן שלכם נמצא איפשהו בשב"כ ודיבר אתכם פעם שתי מילים גם תוכלו להרים את עיניכם אל התקרה להביט בעיני המתווכח ולומר לו בכל שקט "ותאמין לי יש עוד דברים שאני יודע,

בס"ד

"משיב חכמים אחור ודעתם יסכל"

ערב חורבן בית שני, מקבל רבן יוחנן בן זכאי החלטה אמיצה מאין כמוה. הוא "נוטש" את המערכה, יוצא מירושלים, והולך "להשלים עם הרומאים". או, להיכנע בפני הרומאים, תלוי איך מסתכלים על זה. כאשר הוא מגיע אל המצביא העליון של הצבא הרומי - אספסינוס, הוא זוכה, ומשחקת לו השעה בצורה מפתיעה. רבן יוחנן בן זכאי נכנס אל אספסינוס דקות ספורות לפני שהוא (אספסינוס) מקבל

לא נפסיק טו דייט
שלומי דוד
האופוריה האידיאולוגית להתחתן מוקדם בעולם הרווקים הדתי מסתיימת לגברים בגיל 36 ובנות בגיל 31. כך מסתמן מסקר שנערך לאחרונה בין 505 רווקים ורווקות דתיות ששיתפו פעולה וענו על שאלות הרות גורל בנושא שידוכים בעולם הדתי. התוצאות מראות שינוי מפליג מסקר דומה שנערך לפני 10 שנים ואכן ישנם הפתעות בסקר הנוכחי. מהסקר עולה שבניגוד לנאמר בכרטיס האישי של המועמד/ת בו מציין שישנה מוכנות