סיפור קצר

"אוי... זה נורא! מה עשיתם פה?!"
"אל תדאגי, עוד כמה דקות הכול יהיה בסדר, אני אטפל בכול. הושיטי נא את הקרן."
דיה הושיטה לחיננית את הקרן שלקחה מהעגלה ההפוכה של העגלון. הן ניצבו שתיהן בכיכר הכפר החרב. החורבן, העשן הכחלחל שעלה מהחורבות והסירחון הנוראי היכה בדיה, היא מעולם לא העלתה על דעתה שיכול להיות חורבן נורא כל כך. לעומת מה שקרה כאן, החורבן של הכפר שלהם על יד הנהר כבר לא נראה לה נורא כל כך...

"אתה רוצה לומר לי שגמדים הם סוג של צבים?!" שאלה דיה בחוסר אמון.
"זה משל! מ־ש־ל!" ענה אחאיים ברוגז, "לא לימדו אתכם בכפר מהו משל?!"
"בסדר... בסדר... הבנתי..." ניסתה דיה להרגיע אותו, "אז גמדים פשוט נולדים עם שריון והוא גדל איתם במהלך החיים שלהם?"
"משהו כזה... בהתחלה הם נולדים עם שריון רך, ממש חלש," ניסה הגמד להסביר, "ואז, במשך החיים שלהם, השריון הולך ומתקשח ומקבל צורה. אבל לכל גמד יש שריון

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום

שעת בוקר מוקדמת. השומר של הבניין ברחוב כנפי נשרים בירושלים נופף לו לשלום וסימן לו לעבור. לאחר שעבר הוא החל מטפס במדרגות אל עבר הקומה השלישית של הבניין, אל משרדו של פקיד שומה 3.
למה במדרגות? עדיף שלא במעלית. לא לראות את הפרצוף שלו במראה.
בקומה השלישית הוא מחפש את המשרד הרביעי. כך הופיע לו במפה. הדלת הייתה סגורה אבל הוא נכנס בעדה בכל זאת.
פקיד השומה י.י ישב על כיסאו ועבר על מסמכים בשלווה,

כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה, שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו איכשהו להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך. הנהר היה מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם

הבוס הראה לי מיד מה צריך לעשות, לא שלום ולא לחיצת יד.
"אם אתה תעבוד טוב אתה לא תצטער על כך, נבדוק איך אתה ונחתום על חוזה, בינתיים אתה פה עד השעה שסיכמנו".
הנהנתי בשביעות רצון, יש לי אינטלגנציה גבוהה ועמדתי מולו כאומר לו 'סמוך עלי'.
בסמוך אלינו, מן התקרה החלו לטפטף מים, ושלולית קטנה החלה להיווצר.
"אולי אביא דלי וסמרטוט" - הצעתי לבוס החדש.
רושם ראשוני זה דבר חשוב, והנה כבר נחתמה עלי

כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות,

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף.
"אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!"
הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה

לא היו הדברים מעולם, אבל הם לגמרי יכולים לקרות.
ולאף אחד לא באמת יהיה אכפת.

20:00: יציאה מבית אל. waze מסמן שיש פקק בגבעת אסף בגלל עבודות בכביש, הוא לוקח ימינה לכיוון "ציר הזבל" ומתחיל לרדת לתוך הוואדי.
20:04: עמוד חשמל ראשון, עמוד חשמל שני, טיפוס לרכס ממול ועוד פיתול.
לילה, חושך, שיר שקט ברקע, רק הוא וההגה לבד.
&rlm
20:06: מאחורי הפניה שמאלה לכיוון המזבלה הם חיכו לו.

בוא כבר, בוא.
אתה רואה
שנכנעתי.

"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."
"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול להיות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.
"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.
יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"
היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת,

מתישהו כל המילים החליטו שזה די לגיטימי מצידן פשוט להעלם. המילים גילו שכולם חושבים שהן קיימות תמיד, והרי מילים זה משהו שקיים תמיד, לא?
אז בבוקר יום שלישי, חודש חשוון, קצת לפני שהאנשים הנורמטיביים קמים, המילים החליטו לטוס להודו. הלא גם למילים יש זכות לטוס לטיול אחרי צבא. (כמובן שהמילים הצעירות יותר טסו לגאורגיה לטיול אחרי תיכון, והמילים הזקנות טסו לטיול מאורגן בסין)
בטיול הגדול להודו המילים

-"מירה?"
-"אה?"
מירה שכבה במלוא אורכה על הספה הסלונית, מעלעלת העלון פרסומות.
"מירה." היא נעמדה לצדה. "הגיעו התוצאות". מירה מבחינה בזווית עינה בידה הממוללת את ידית תיק הלק שלה. תנועה לא אופיינית, חשודה למדי.
"אחלה." היא מהמהמת, והופכת דף נוסף בעלון. "מירה!" הקול של אמא רוטט, לא ברור ממה. "לא מעניין אותך מה אומרות התוצאות? אלו החיים שלך! הבדיקות האלו חשובות! יותר מחשובות. הן... הן..."

הלכתי לכיוון הספסל שבו אליה חיכה לי.
'היי' חייך וזז אלכסונית כדי שאשב לידו.
' מה קורה?' חייכתי חזרה.
דיברנו. המון. ולפתע נהיה בינינו שקט.
'אילה,' הוא אמר 'בואי נתחתן'

נסענו לירושלים להורים של אליה לספר...
ובדרך חשבתי. המון. אנחנו מכירים מעל שנתיים, מאיזו פעילות שהשתתפנו בה יחד ביישוב.
לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לצאת, האם זה מתאים עכשיו, אם יש טעם, איך יהיה...
היו

אני פותחת את הטלפון, הפעם השלישית בדקה. ועדיין אני מופתעת כשאני מגלה שאין הודעות חדשות.
"למה את כל כך מחכה?" צוחקת אחותי, ואני עושה תנועה לא מחייבת בכתפיים וממשיכה לקרוא.
ושוב, הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתנה את חיי, משהו בסגנון של 'אני שומעת את זה' או 'בואי נברח' זה אמיתי' ושוב להדליק ולהתאכזב ולכבות ולהמשיך לקרוא בספר, שכבר מזמן לא כיף לי לקרוא בו.
הפנים של

דלתות המעלית נפתחו. הבנתי שהגעתי בטעות לגג.
אלפי זיקוקי יום הולדת היו תקועים באדמה ובדומינו ראלי נכתב: התנשאי לי?
הייתי לבד אבל הסכמתי.

אחרי הרבה זמן של כלום, הדסה הרגישה שהיא רוצה למלא את הריק שהצטבר בתוכה. בתחושה של שליחות, מין תחושה כזאת שהיא הולכת להציל משהו, היא התיישבה ליד השולחן. ואולי היא כן הלכה להציל. הדסה הלכה להציל את עצמה.
"היא גמאה במהירות את שארית הדרך שנותרה לה, חולפת על פני גזעי עצים כרותים, פוסעת על עלי שלכת שמתפצפצים תחת סוליות נעליה השחוקות. עוד רגע ותגיע."
היא נעצרה לרגע מהכתיבה. משהו לא הסתדר. כמובן,

בס"ד

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירע, ה' מעוז חיי ממי אפחד".
רועי הביט סביבו מבעד למסך הדמעות שזלגו מעיניו ללא הפסקה, וראה את כל ההמון מסביבו דומע יחד איתו. רועי חיפש פנים מוכרות בתוך כל ההמון שהגיע, אבל את מי שכל כך רצה לראות הוא לא מצא. בתוך מוחו ניסה רועי לשחזר את מאורעות הערב הקודם אך התמונות והמשפטים התערבבו זה בזה לסלט מר.

יום לפני כן היה א' אלול. אומנם זאת לא הייתה שנת הלימודים

כשפגשה אותו לראשונה, שום דבר לא העיד על כך שהפגישה הזו הולכת להיות משהו יוצא מגדר הרגיל ועצמה ישנה, חסרת נוכחות ולא מודעת לסכנה.
הוא חייך אליה, עיניו כוכבים, והיא חייכה בחזרה, עיניה גחלים כבויות.
רק לאחר שנפרדו דרכיהם ולבה פרפר קלות, העירה התנועה הפתאומית את עצמה והיא התרוממה והתמתחה, רגישה ותוקפנית.
הוא רק היה נחמד, הוא לא רצה לפגוע בך. רואים את חוסר הבטחון שלך מרחוק, אין סיכוי שהוא מעוניין

ישון הביט בדרך שהופיעה במקום שנפערה עד לפני כמה דקות התהום העמוקה. עכשיו הבין ישון ששרידי הגדר שראה קודם לכן לא נועדו לשמור מפני נפילה לתהום, אלא רק לתחם את גבולות הכפר.

את הפסיעות הראשונות בדרך העפר הוא עשה לאיטו, מוודא בכל צעד וצעד שהדרך באמת קיימת.
איך ייתכן שהראייה שלו הטעתה אותו כל כך? האם זהו כישוף? ואם כן, איך הצליח לדמיין את המציאות הנכונה? ומיהו הזר הזה? ואיך הצליח לסלק את

שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב לשביל

- אל תלכי. אל תלכי!
- אני חייבת ללכת. חייבת.
- בבקשה..
- שלום.
היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.
הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.
לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?
הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.
את מנסה להתחמק?
לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף

בקומה השנייה של בניין ישן בעל 4 קומות, מדשאה שהפכה למחסן וגדר אפורה גר מוטי. בכל בוקר התעורר מוטי בשעה 7:00, עייף, עייף מאוד. כלומר, ממש עייף. מוטי היה איש אשכולות חכם ואינטליגנט עם עסק מצליח לרהיטים במרכז, אשה וילדים מקסימים ובכלל לא חסר לו דבר. הוא היה מסיים לעבוד די מוקדם והיה לו פנאי במשך היום לפתח תחביבים כמו צורפות בכסף או קריאת עיתונים, אך למרות שמוטי היה מגיע לביתו בשעה מוקדמת והלך לישון בשעות

ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה

רוחות חזקות נשבו בחוץ.
חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.
עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.
כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.
אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.
אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר

הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות.
עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי.
אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.
כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה

נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.
חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.
"שלום", היא אומרת בנעימות.
אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.
"איך נקרא לך?" היא שואלת.
נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.
"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט

ב"ה
ואנחנו רצים, שריריינו צועקים לנו לעצור לחדול מלנוס אך מי שעצר מת
זעקות הקורבנות עוד מהדהדות בראשי ואת הסנדלים המוכתמים בדם בו בוססנו בצאתנו את העיר לפני מועד מועדים וחצי השלכנו
זהו היה בזבוז של סנדלים,אך זה עתה קנינו אותם מן הסנדלר מן הסימטה הקטנה והחשוכה ובראשי עולות עתה תמונות של גולגלות מושלכות ברחובות
גולגלות שהיו לאנשים זמן לא רב לפני כן ואולי גם סנדלרי בתוכם
זהו עתה אפשר

אי שם באיזור השמים, כמה דקות לפני לידה
'אז את לוקחת את זה ואת זה, תרדי במעלית עד שתראי שכתוב על הצג "קרקע" ותזדרזי. עוד מעט מתחילים שם למטה ואת לא יכולה לאחר'.
'רגע, אז מה יש לי שם בשקים שדחפת לי? אני לא לוקחת כל דבר'.
'רק דקה... אני אבדוק ברכיבים... אני רואה שיש לך פה עדינות, הקשבה, רצון טוב והרבה רגישות. יש פה עוד שק, אני אבדוק רגע מה הוא מכיל... כן... אממ... טוב, אז ככה, יש לך כאן

שנת התש"ו חווה כפרית מבודדת אי שם בליטא:
מי היה יכול לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה כי מהרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.
היא ממש דומה לה. כשתי טיפות מים תאומות, עד שהיה נדמה שהיתה זו היא בעצמה. הוא היה צופה בה כבר חודשים שלמים, מתלבט בינו לבין עצמו, הייתכן?
הוא פחד מהאכזבה, לכן לא הניח לעצמו לצפות.

ט' אב ה'תשע"ו
ואחר האש - קול דממה דקה / מאת אבק ספרים
חרב הבית, ואני ישבתי היכן שישבתי ולא הזדעזעתי. כי לא ידעתי את אשר איבדתי. רק לאחר זמן, כשראיתי רעות רבות וצרות, האמנתי שכעת אני מבין מה אבד. ובאמונה זו התמדתי שנים מספר, עד שתפס בי אותו ישיש בעל פנים קמוטות חיוורות משהייה במחשכים ומחורצות סביב העיניים בשל דמעות אין קץ, ואמר לי: "בוא אחריי."
הישיש הצעיד אותי בסמטאות ירושלים העתיקה,

אשת חיל אומנות על קלף

בס"ד
"יודפת נפלה! יודפת נפלה!
הם הכניעו את יודפת!!"
אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.
"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."
אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.
"על מה אתה מדבר, אליאב?"
"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה

"תקשיב," אמרה עידית לאורי, "ברגע שהבצק תפח קצת אתה פשוט מורח על העיגולים שוקולד ומכניס לתנור, זה הכל"
"סבבה" ענה באדישות
"מעולה, חייבת לרוץ... אל תשכח.. אני עוד כמה דקות חוזרת"
***
דפקתי על הדלת,
קריאת 'כן' נשמעה.
פתחתי.
וראיתי את אורי מורח שוקולד על חתיכות בצק.
הנחתי את התיק שלי על הכיסא והצצתי למטבח.
"מה את עומדת שם ומסתכלת? כנסי" אמר לי בחיוך.
"אני מחכה

בס"ד

ככל שהתקרב ר"ח אב כך גברה התרגשותו של עקיבא. דווקא בימים הללו שמרבים בעצב ואבלות, נתפסו אצלו כימים של אושר. כולם מסביבו חשבו שהוא משוגע, לא הבינו מה עובר עליו, אבל האמונה בליבו הייתה חזקה מהם.

חליפה הייתה לו, לעקיבא. חליפה יקרה, כזאת שקונים רק פעם אחת והיא אף פעם לא מביישת את האדם שלובש אותה. אבל עקיבא לא היה לובש אותה כלל. החליפה הייתה יושבת כל הזמן בארון ומחכה. ימים ספורים

ישון נפרד מאחותו ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא חשש לשלומה של האישה הגבוהה שנחתה משום מקום, ומיהר ככל יכולתו למצוא את הגמד. מצד שני, מילאה אותו הרגשה נעימה ותחושה בלתי מוכרת – אחותו דואגת לו, אכפת לה ממנו! הוא תמיד ידע שחרף כל הריבים המטופשים ביניהם והתחרות הסמויה שליוותה אותם במשך כל השנים, הם סוף סוף אחים, והאמת הזאת חזקה מהכול, אבל הוא מעולם לא ראה איך האמת הזאת מתבטאת ביחסים ביניהם.
לצד הדאגה

האחים מיהרו אחרי הגמד הרוטן. ישון לא הבין איך רגליים קטנות כל כך יכולות לצעוד במהירות שכזאת. הגמד הגיע בקושי לגובה סנטרו של ישון, הוא היה לבוש בשריון זהוב כבד למראה, את ראשו כיסתה קסדת זהב, שממנה בלטו שני קרני פלדה. זקן אדמוני עב ומסובך ירד מפניו כמעט עד ברכיו. המראה המשונה שלו היה עשוי לעורר אימה, אך גם צחוק, תלוי ברואה. אבל לא משנה מה המראה מעורר במתבונן, לטובתו האישית, כדאי לו להתאפק ולשמור

גמלא אזל למבעי קרני אוני דהוו ליה גזיוה מיניה
דיה הייתה משוכנעת שאלו המילים החקוקות בכותרת העמוד. היא עמלה קשות לזהות את האותיות המתפוררות. האמת, היא הופתעה שבכלל הצליחה לזהות את האותיות. מי יודע לפני כמה שנים הן נחקקו כאן ובאיזה כתב השתמשו אז... אך מסתבר שבני הכפרים שלאורך הנהר ממשיכים להשתמש באותן אותיות עתיקות גם היום. אבל השפה, ובכן, השפה שונה לחלוטין. היא לא הצליחה להבין אפילו מילה אחת מהמשפט

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו

תגידו לי איפה מתפללים כיפור, זה לא הגיוני, כשאין אבא ואין בעל ואין ישיבה ומה, סתם ללכת שוב לאיזה בית כנסת אקראי, זה מנותק כל כך, ומלא ילדים קטנים שהלוואי שהיו לי ונשים שיוצאות בחיוך מתנצל, התינוק בוכה, הלוואי שהי'ה תינוק שיבכה הלוואי שהי'ה תינוק, או לפחות שאדע לבכות על זה, אבל העיניים משוטטות בין ילד לילד בין שחור תלתלים לשחוק עיניים והכאב גובר ואני שותקת
ואי אפשר ללכת לישיבה ליד כי אסופת אברכיות

היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים.
זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים
(שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי
גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו
ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי

ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם

כתבה: עטרה אבגי
פעם אחת היה איש אחד שחי עם אישה אחת ועם עוד שני ילדים בדירה קטנה בבניין גדול ברחוב ענק ומוזנח ששכן בעיר מצחינה ומטורפת
כמו עוד הרבה אנשים
ולאיש הזה היה אוטו אפור מודל אלפיים וארבע עשרה חמש מקומות ועם האוטו הזה הוא נסע כל יום לעבודה שלו שהייתה בבניין אפור ומחניק וגדול ושעוד מאות אנשים כמוהו העבירו בפתחו כרטיס מידי יום
לאיש הזה לא היה הרבה כסף והוא היה לחוץ לפעמים

קיץ תשע"ב
זו הייתה זוועה. כולם הכירו אותו הוא היה חייכן וטוב לב. התנדב לכל מה שהיה צריך בשכונה. תלמיד למופת. בחור יפיפה.
והכול נעלם בבת אחת. נהיגה בעייפות. 2.00 לפנות בוקר עם חברים. וזהו. הוא היה הנהג, טוב לב כתמיד, התנדב לנהוג ושהחברים יישנו.
לא זו לא היתה מסיבה פרועה ולא לילה לבן לאור הירח. הם נסעו להתנדבות באירגון חסד ידוע, והעבודה היתה רבה ודחופה. חזרו מאוחר. מאוחר מדיי. בעצם – לא

בס"ד
עונשו של חיאל
כשראשוני המוזמנים הגיעו,הורגשה הרגשה חגיגית,ושולחנות הכיבוד היו ערוכים יפה ובטוב טעם. משולחן המכובדים בלט חיאל בית האלי,בעל השמחה.כשמרבית המוזמנים כבר הגיעו,והמוזמנים סיימו לתהות לרגל חכמי התורה,שהדירו רגלם מן הטקס,לצחוק על צייר השלטים שכתב "יריחה" במקום "יריחו", וליהנות מן המראה המיוחד של יריחו העתיקה פרושה לרגליהם לפנות ערב. חיאל עלה על הבמה והכריז:
"ברוכים הבאים

אתמול בערב הסתובבתי בשכונה, ככה סתם כדי למלא את המוח באוויר צלול, נקי מהדי ההמולה. בקצה רחוב שומם, ליד שדה קטן של חרציות ראיתי אותה. היא עמדה עם הגב אלי והפריחה בועות סבון.
-"תראה איזה ירח יפה", היא אמרה בלי לסובב את הגב. "גם אתה אוהב את הירח?"
-"אממ, כן" הנהנתי. אמנם מעולם לא התייחסתי אליו בצורה אוהדת במיוחד, אבל גם לא סלדתי ממנו או משהו כזה, אז אפשר לומר שיש לי חיבה כלפיו.
היא שתקה

"אלעד."
היא מרימה אליו מבט המום. "אתה פה?"
הוא משפיל מבט, בוחן את נעליו הצבאיות ומדיו הכחולים – שחורים. לא, מה פתאום. הוא לא פה. לא פה בכלל.
איך דווקא אותה מכולם הוא היה צריך לפגוש פה. את הבחורה היפה והרחוקה הזו, שתמיד רצה להכיר מקרוב. היה בה משהו מרתק כזה. סודות טהורים בעיניים. אז הנה, זה קרה. איזה יופי.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ומילותיה מחוררות. "באת לפנות אותנו?"
הוא

כמה כעס צריך בשביל להירגע, הא? אבל איך לכעוס - אתה זה צריך ללמוד ממומחים.
אני מכירה מומחה אחד לכעס. הוא מעולם לא שבר כסא בכוונה, את הקול שלו הוא אף פעם לא הרים והוא מחייך כמעט תמיד, ובכל זאת הכתרתי אותו למומחה הכעס הפרטי שלי.
הכרתי אותו לראשונה באוניברסיטה, שנינו בדרך לתואר בספרות בבר אילן ובאים לשם בכל שני ורביעי. ובפעמים היחידות שראיתי אותו כועס הבנתי איך צריך לעשות את זה, ומאז אני כועסת

היה היו שתי מדינות. שם האחת 'מפותחים' ושם השניה 'פחות'. באופן מתאים, לשמות המדינות, תופעה מעניינת התרחשה בהן. כל דבר חידוש, מוצר או תגלית שהופיע בעולם הגיע קודם ל'מפותחים' ורק אח"כ ל'פחות'. כשב'מפותחים' כבר הכיר כל ילד את מכשירי דור שני, התחילו אנשי 'פחות' לשמוע עליו, וכשאלו נפוצו גם ב'פחות', ב'מפותחים' כבר ידעו כולם להשתמש בטאץ'.
אנשי 'מפותחים' אהבו את אנשי 'פחות' ובמשך השנים הקימו גוף ממשלתי

הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה.
משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה...
הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט.
היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך

אדם אסף אנשים.

יש אנשים שאוספים בולים, יש אנשים שאוספים יודאיקה, יש אנשים שאוספים יצירות אומנות, יש אנשים שיש להם אוסף של מגנטים ויש כאלה שברשותם אוסף חתימות של מפורסמים.
לאדם יש אוסף של אנשים.

זה נכון שאי אפשר לקנות אותם בגלריות אבל צריך לדעת איך לשלם וההשקעה הגדולה והיקרה היא לתחזק אותם ,את האוסף שלו. ויש מציאות, בהחלט.

יש לד"ר אדם את מוחמד הערבי בעל הח' והר' והערבית

עזבו (