אור,
נוגה קלות, עומעם במסכים של
דם, ניגר כמים,
מכוסה עפר.
אולי, אדע פינה קטנה של שקט,
ברקים ורעמים, של הבזקים משם.


קול,
קורא הוא לי, מורה לי את דרכי.
אז, אוכל לקחת נשימת אפי.
אולי, יצעק הוא לי מבין חומות,
שוקעים בתהומות, טובעים במנוסתם משם.

יד,
מושטת לעברי, כואבת כאביי.
לאן, אתה הולך תביט היא בעיניי.
אולי, אשרוט אותה בציפורניי,
כדי שתעלם, אולי מספיק עם זה ודי.

לא,
הנדתי את ראשי, שפתיי חדות כתער.
מחר, אפליג מכאן, אל תוך המיית הסער.
אולי, אמצא לי שם פיסת חיים,
ממש חיים, מן השתקפות, כמו צל הרים.

כושלים בנסיונות,
שוגים בדמיונות,
הוזים בחלומות,
על...
אור....