בסיעתא דשמיא!

"אמא, אמא הרגעי, אני יודע שאת עצובה, אבל בבקשה אל תתפרצי פה לפני כולם!" אמרתי בשקט. תפסתי בכתפה של אימי, מחזק אותה ומשתתף בצערה. גם לי זה כאב, מה היא חושבת, שרק לה מפריע מה שקרה לאבא? מה שקרה לכל העם, וגם לי.

הכל התחיל ביום ראשון, באותו בוקר הלכתי אני עם העדר ואחיי ואחותי הגדולה התכוננו לקראת שובו של אבי מן הארץ הקדושה של אבותינו. אותו יום היה גם יום הולדתי העשרים, יום שאיש לא התייחס אליו ולא זכר לציינו, ולכן לא היה זה פלא שהתלוננתי על עבודתי המשעממת יותר מהרגיל ויצאתי. קשרתי את כיסוי הראש על ראשי ולקחתי את המקל שגילפתי במיוחד לרעיית העדר, כועס על חוסר הצדק שבעולם. אך עם זה שמח מעט בסתר ליבי, זה אומר שלאה תוכל לבוא לבקר אותי היום בלי שאף אחד יפריע לנו. ציפיתי רבות לביקורים של לאה, איש לא ידע על חברותינו והעדפנו שזה יישאר בהסתר, שבט אפרים לא התחבב כל כך על משפחתי ופחדנו שאנשים ישימו עין רעה על חברותינו היקרה כל כך.
הובלתי את העדר הרחק מהשבט, משקיף...