ופתאום הוא הגיע. הבכי. ים של דמעות חמות, או אולי קרות, שהתגלגלו על לחיי, שכאילו ציפתה להן שתבאנה.
ולא דמעות של הכרה היו. לא בכי של סוף- סוף עיכלתי מה קורה פה. כי מה קורה פה עיכלתי לפני שעות בערך, ואולי באמת לפני שבועות כבר.
וזה קרה דווקא ברגעי בדידותי. כמה מתאים. שאוכל לבכות רק כאשר אין לי מנחם. אין לי כתף.
בכי של התמודדות זה היה. כן, התמודדות.התמודדות עם מה, שברגעי ההכרה האלו הדחקתי ודחיתי, ואמרתי, לא עכשיו, לא עכשיו, לא לחשוב. פשוט להמשיך. אבל זה הגיע אליי. סוף- סוף הצליח לתפוס אותי.
ובכיתי.
אולי לא רק על זה, אולי על הרבה דברים, ואולי על כלום.
אבל באמת על הרבה דברים בכיתי. כאילו כל דמעה הייתה הקדשה לדבר מה אחר שהיה עליי לבכות עליו ולא פניתי לו זמן.
ובכיתי.
לא הרבה בכיתי. לא בקול לא להרבה זמן.
אבל בכיתי. בכיתי בעוצמה שהייתה עצורה בי עד כה.
שהיה עליי כבר לשחררה מזמן, ולא השתחררה.
שהיה עליי להרפות ממנה לפני זמן, ולא הרפתי. עד עכשיו.
בכיתי...