יצירות של טל אוריה | יצירות ש-טל אוריה אהבה

עלם צעיר.
יפה שיער, טהור עיניים.

עלם צעיר, עוד החיוך על השפתיים.

נער שבגר, באחת ללוחם.
ופתאום --

אבן.
והוא שקט ודומם.

ותפילות, ודמעות, כי יתייצב רפאל.
אך אין בידינו להושיע,
ולהביא למכאוביו גואל.

ומהיום ועד אחרית,
בכל שנה יעמוד ולנו יזכיר-

בדמי שורטט לך גבולך ישראל!!

-------
לע"נ הקדוש רונן

ואם תרצי ילדתי
בוודאי תמצאי
בין ימים מלאי אש ועשן
בין גבים נכזבים
בין בורות נשברים
רסיסים של אמת
געגוע יַשָן.

עולמות עלומים
עוד בלולים בעפר.
חלומות, פעימות,
של יופי וטוהר.
רסיסי משמעות
חלקיקי בהירות
עוד דוחקים במעופם
לעלות ולשקוע.

ואם תרצי
ואם תזכי
במלאכת ליקוט איתנה להתמיד
אז בדמעת אמת בכי
את אישֵי התמיד,
קרבנות

ומבין הדמים הרותחים
לב כוסף ואין לו רוייה
שמיים מעליי נפתחים
ואזעק אל מול דמות קודש י-ה.

ותיפול עליי הרוח
ואבך ביגוני כנגן המנגן
ועת כי יחדל בי הכח
ואדע כי שמו עודו עליי מגונן.

ועת כי יפחד בשרי
ירעשו עצמיי וכל כליותיי
ושעה אשר בה ייעצב לבבי
אתקדש בקריאת שמו עליי.

ובאין לי מנחם מכל אוהביי
בהפוך יום חגי למספד
אתעטף בקדושה, ושמך

ומבין הדמים הרותחים
לב כוסף ואין לו רוייה
שמיים מעליי נפתחים
ואזעק אל מול דמות קודש י-ה.

ותיפול עליי הרוח
ואבך ביגוני כנגן המנגן
ועת כי יחדל בי הכח
ואדע כי שמו עודו עליי מגונן.

ועת כי יפחד בשרי
ירעשו עצמיי וכל כליותיי
ושעה אשר בה ייעצב לבבי
אתקדש בקריאת שמו עליי.

ובאין לי מנחם מכל אוהביי
בהפוך יום חגי למספד
אתעטף בקדושה, ושמך

לרצות רצון.
לבכות רצון לבכי.
לחלום על חלום מואר, פועם וחי שיינבט בי.

לרצות לרצות אור, וגודל ויופי.
לרצות להאמין בָאמונה, שתשוב ותיפעם בי.
לשבת בחושך, בתהום הזו בה הפחד סוגר עליי,
ולרצות למצוא את הכח לקום ולהילחם מחדש.

לרצות לבחור בחיים, על אף כל הקושי.

ולהצליח שוב לראות שהאַיִן הוא ערפילי, חסר ממשות.
להצליח להסיט לצדדים את ענני הסערה שבאו עליי.
ולפנות

בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ, כְּחוֹל הַשָמַיִים הִתְחַדֵד.
הַצִיפוֹרִים צִיְיצוּ פִתְאוֹם אַחֵרֶת,
וְהֶהַרִים הַנִישַאִים עָנוּ לָהֶם בְּהֵד.

בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ דְשָאִים שוּב הוֹרִיקוּ,
ולְחַיֵינוּ, הַחִיוְורוֹת מִכֶּאֵב ומִיגוֹן,
שֵנִית בְּאוֹדֵם אַרְגַמָן הֵסְמִיקוּ.

אַך-

בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ הֶעֵמִיקוּ קִמְטֵי הַשְכוֹל.
בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ זָעוּ

הרגשתי מושפלת.
הרגשתי את גופי מוטל אפרקדן על הריצפה, והם רומסים אותי באכזריות.

חשתי שנחילים של דם נספגים בעפר שתחתיי,
אף שלמעשה שום איבר בגופי לא נפגע.

והם המשיכו לבעט בי,
מגפיהם הכבדים שוברים את טיפת הכבוד העצמי שעוד נותר בי.

זעקתי.
צרחתי.
התחננתי שיפסיקו.
אך קולי לא נשמע.

ומתוך הטישטוש והכאב, שנייה לפני העילפון עוד הבחנתי
איך שוב

שפכתי שיחי לפניך
א-ל בורא עולם.
שפכתי שיחי לפניך
מלך נעלם.
כעבד לפני רבו
כן באימה אתייצב למולך,
ואבקש מאשר מלוא תבל מלואו-
ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך.

ואילו פי מלא שירה כים
ואם יימלא ליבי תודה כמלוא המון העם.
ואם במילותיי שיר לך ערכתי
הינהו,קבל נא מנחתי
א-לי אשר אהבתי.

ים.
למה בכל פעם שמוזכרת המילה הזו עולה לי רק תמונה אחת לראש?
והיופי שלו,הריח שלו,מגע גרגירי החול בכף ידי, והרוח המלטפת לעת שקיעה,
הכל מציף אותי כאילו רק אתמול קרה?
למה בכל פעם שמדברים איתי על טבע אני חוזרת דווקא לשם?
למה בכל פעם שמזכירים שקט,רוגע,שלווה פנימית,אני מוצאת עצמי מהרהרת בו?
למה בכל פעם שמדברים על תפילת אמת,אני שבה לתפילה האחרונה מולו,
כשהשמיים נצבעו באדום

אבא,
אני רוצה לעמוד מולך,
לבכות מתוך כאב
לדמוע, לזעוק
לשאוג מתוך הלב
לדבר אליך-
כמו בת אל אבא אוהב.

להבין באמת,
להצליח להפנים,
שאתה הוא אבינו,
ואנו לך בנים.

להצליח באמת לתת את הכל,
ומבין הדמעות לצמוח, לגדול
מתוך הכאב לבנות עוד קומה,
להיוולד מחדש,ברה ותמימה.

ושוב על פרשת דרכים
כשנהרות של אש בתוכי מתלקחים
עיניים מרימה אליך, מורה הנבוכים
תן בי כֹח, אבא, להתמיד במסע החיים.
נחילים של דמע מאיימים להטביעני
רגשות מעורפלים כגלים בי גועשים
אנא, אבי, מתהומות משכני,
תן בי כֹח להעפיל לפסגות הרים
כי הדרך העולה בית אל
דרכי שלי היא
מתפתלת, מתמשכת, מתעתעת בי
רגע היא עולה, ורגע היא יורדת,
והנני נבוכה, באמצעה עומדת.
רוצה

לאן שלא הלכתי
וגם כשהתרחקתי
לווה אותי קולך.

כשבדרכים רבות נדדתי
כשמעדתי ונפלתי -
נשאתי הבטחה :
איתי אתה
בנפשי שנפשך.

כי אם אסק שמיים שם אתה
ואם ארד שאול -- -
הינך
אם אגביה עוף, אף אם ארחיק נדוד

עודני לו לרעיה והוא לי - דוד

-----------------------------------
* השיר התבשל כ4-5 שנים בשורות בודדות, עלה על הכתב

ואני עוד בטרם היותי גוף אדם
אהבת נצח אז אהבתיך.
ובעת רדתי לעולם מעומעם,
בין אלפי אבידות ביקשתיך, חיפשתיך.

הן כמקדם אחד היינו,
ונועם אור קודש עלינו חפף,
ואני נשבעתי מעת שהופרדנו,
כי היות לאחד שוב הינני נכסף.

וטרם ארחיב צעדי,
אאיר לך פניי ואכסה פנייך,
אעצור בתפילה לאשר עימדי,
בעומדי למולך ועיניי בעינייך.

ועת אקדשך ואבחר בך, כאז,
ינגה

ואני עוד בטרם
היותי גוף אדם
הבטחתי- אהבת עולם אוהבך.
כי אחד אז היינו , והותרת בי הטעם
בין עשרות אבידות לחפשך, לבקשך.

וכעת למולך-
טרם ארחיב צעדי
פניי אגלה, ואכסה פנייך,
אעצור בתפילה לצועד עימדי-
לו נשכיל מחדש להיות לאחד
ויהא בנייננו בניין עדי עד.

אתה יודע?!
הרבה השתנה מאז נפגשנו.
הרבה גדל בי. בוודאי גם בךֳ.
וביני לבינך, במרחב שחלקנו,
נפתחו ניצנים של שמחָה.

אתה יודע?
מזדמן למדתי לסלוח לנו.
להחליק על קמטי שיכחָה.
וביני לביני, במרחב שפיתחתי,
לאפשר לעצמי שוב סליחָה.

אתה יודע,
אני עובדת שנית פה עלינו
על עצמי ועצמי ו-עצמךֳ.
וביני לבינו, בשמיים שלנו,
מתנהלת שנה כבר שיחָה.

ואולי

מכסא כבוד נשמה נחצבה
ומעפרא דארעא דמות אדם נתעצבה.
וכך נגזר עלינו במלחמה תמידית לחיות -
מחד - המשיכה לשמייא, לשכינה, לשרפים ולחַיוֹת,
ומאידך - הירידה למטה. לתהום, לשאול תחתיות.

גוף הבשר מתעייף, מתבלה ומתכלה.
נשמת אלוה לא פוסקת ממעופה התמידי,
ובין לבין -
האדם הולך ומתעלה.

בין לבין,
בין השחור לסרוג,
בין הקטיפה לריקמה,
בין המקורזל לפרוע , לשקט, לרועש.

בין לבין הוא שוב ימצא את עצמו יושב שם,
מחכה.
מחכה לצלילים, מחכה למנגינות , מחכה לאנשים שיעברו דרכו.

ושמא ציפייה יש בה, באותה הישיבה, בלב המחכה,
שמא דריכות של קודש נשקפת בעיניו?
או אולי, בינות לנימי העין, אהבה אין קץ נשקפת?

בין לבין.

בין לבין הוא יימצא את

הַבֵּט יַלְדִּי, אֵיךְ שׁוּב הוֹרִיקוּ פָּנֵינוּ,
וְשֵׁנִית נְגַשֵּׁשׁ אַחַר מִילָה מַתְאִימָה.
רְאֵה יַלְדִּי, שׁוּב הֻקַּז לָאָרֶץ דָּמֵנוּ,
שׁוּב נִפְתָּחִים לְקוֹלְטוֹ תְּהוֹמוֹת אֲדָמָה.

הַסְכֵּת יַלְדִּי, וְשֵׁנִית תִּשְׁמַע,
זְעָקוֹת הַפְּצוּעִים הֲלוּמֵי הָאֵימָה.
וּפְתַח נַפְשְׁךָ יַלְדִּי, וְעַל לוּחַ לִבְּךָ,
רְשֹׁם אַךְ אֵת זֹאת, רְשֹׁם־ "נְקָמָה!"

לילה.
שוב החושך והשקט משמשים מצע לדימעותיי.
שוב השינה נודדת ממני והלאה,והשעות עוברות עלי בנים לא נים.
מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם?,אני לא מצליחה להיזכר,אבל בוודאות,זה קרה לפני שנות דור.. מה גרם לי הפעם להתעורר?

מסך של ערפל כאילו נסגר בראשי,מונע ממני למצוא תשובה.
ואני רק יודעת שאני פשוט מוכרחה למצוא אותה.
קול נעלם לוחש לי שהחלום שממנו התעוררתי זה עתה בדפיקות לב

יקרה שלי!
שאלת אותי מה שלומי,ואני שלחתי לך חיוך קורן,
אבל בלב רציתי לבכות.
שאלת אותי איך עוברים הימים,ובקול שקט חלקתי חוויות,
אבל בלב רציתי לזעוק לך את הזוועות.
זרקת לי מחמאה,ובתגובה צחקו לי העיניים,
אבל בלילה,רחוק ממך,הן שרפו,הורידו דליים של מים.
אמרת לי בכל הזדמנות שיש לי לב ענק,לב זהב,
וכל כך רציתי לצרוח לך,כמה שהוא קטן,כמה שלא נותר בו עוד מקום להכיל,-הוא

-בוערת-


באש אהבתי, אש געגועי
-כואבת-
את משאי, את ייסורי
ובליבי אישי יוקדת-
לך אלי תשוקתי
איזה צמא עצום נפער בי
בעומק נשמתי.

דלת שנפתחת,
חבל משתלשל
מושכני למעלה.
ובין שתי קצוות-
-מהורהרת-
-מתלבטת-

תורה לבני אדם ניתנה
ולא למלאכי עליון,
אך איך ניתן פה לשומרה-
אל מול כל השאון?!
מוצפת קולות,

ואת ילדתי שכאבת ודמעת
הסכיתי כעת ושמעי.
הנה בא אורך , הנה בא וזרח ,
הביטי ביתי וראי.

שאי מבטך למחר ודעי-
עוד אושר גדול מחכה לך.
ואם רק תבטחי ילדתי בכוחך
תגלי כי חיים חדשים נובטים בך.

ואם העיניים תעצמי נא ביתי
ועמוק לתוכך תסתכלי
תראי איך על כל דמעה שזלגה
צהלה של שמחה תגלי.

כי מתוך הכאב , הדמעות והדם
עוד חיים חדשים יוולדו.
והלב,

א. ויהי בחצי הלילה
וחושך שורר על עולם ומלואו.
והנה מן החושך אלומת אור בוקעת
וקול קורא:
צאו לקבל פני בניי,
כי קרבו לבוא.

ב. ורעש אדיר בפמלייא של מעלה,
אבות ואמהות נרעשו בחצי הלילה.
ושרפים וחיות, ואופנים כולם
עומדים כאובים אל מול בורא עולם.

ג. ורחל מבכה ונחמה לה אֲיִן
לאה אחותה שופכה דמעות כמים.
רועים נאמנים החרישו נבוכים
ושרפים

אהובה שלי!
כולם כבר הלכו. נשארנו רק שנינו.
ואני רוצה להגיד לך כמה מילים, אבל הגרון חנוק מדמעות.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא ראיתי את הדמעות השקופות שמיהרת למחות בחיוך.
אולי הייתי עסוקה מידי בדמעותיי שלי.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם לשמוע את הזעקות האילמות שלך, שנבלעו בדינדוני פעמון צחוקך.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם, בשבילך, כשהיית צריכה אותי יותר מכל.
שלא הייתי שם

וְאַתְּ הֲיִי לִי לְפֶה , יַלְדָּתִי,
בְּעֵת אֲשֶׁר יֵאָלֵם קוֹלִי מִדִּמְעָה.
וְגוּפֵךְ הַקָּטֹן-יִשָּׂא זַעֲקָתִי
עֵת יַרְוֶה בְּדָמֵךְ רִגְבֵי אֲדָמָה.

וְעֵינַיִךְ, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱרִיכוּ לִרְאוֹת,
הִנֵּה בָּם נִשְׁקַף כְּאֵבִי.
ופעיותייך, הָרַכּוֹת,הַקְּטוּעוֹת,
הִנֵּה בָּם תִּבְכִּי אַתְּ בִּכְיִי.

וְקוֹלֵךְ שֶׁנָּדַם, שֶׁנִּגְדַּע,

ארבע שושנים אדומות
על שיש צחור, לבן.
וכאב,ועצבות שכזאת
לא תוכל לשרטט יד אומן.

ארבע לבנים איתנות
חסרות כעת בחומתנו.
ארבעה שעלו קורבנות
על מזבח אדמתנו.

והאיל איננו,
ומלאך ממרום לא עצר החרב
שמענו ותחרד נפשנו-
ארבעה קורבנות לעת ערב.

ואנו-רק עינינו נרים אל רחמן
אולי ישוב יחיינו.
אולי יחוס עם עני,עם אלמן
ואזי שנית יגאלנו.
----------------------------------------------------------------------------------------------
*נכתב

הלכתי,
חפשתי אותך
בין משעולים, בין גאיות
איכה אבדה לי דרכך
היכן הם התקוות?!

אנה אלך, אנה אפנה,
כשהחושך עלי סוגר?
אליך נכספתי, אליך כמהתי
כמו הלך נכסף אל הבאר.

ועל פי תהום, אליך נזעקתי
אליך, יוצר החיים
תן לי הכח אליך לגשת,
תן לי ממעייני חיים זכים.

שם,
על מרבד הזהב,
השארתי עקבות בחול.

שם,
בין שמיים למים,
השארתי סימונים על החוף.

קברתי זיכרונות עטופי דמעה
שרטטתי נתיבים של אהבה ואמונה.

שם,
על החול,
השארתי הכל.
עתה אבדה לי דרכי.