יצירות של הרהור | יצירות ש-הרהור אהבה

הקללות החרישיות שמורות לנו.
מי יתן ונלמד אותן מבין ספרים דבוקי־דפים
ושלא יוכתמו בקולות דורשי הבידור
(הן
בחיי כל הקדושים)
או יצעקו בידי בנות האולפנה ביום
שלישי הקצר
והטוב

בדיקה רפואית
כשנגדל נהיה
יפות יותר

'חן בוחרת שני
ספרים. גם את יכולה.'
דילוגים גבוהים

בואו נבנה פאניקה:
ניקח חתול קטן ('תָלתוּל)
פרוותי
בעל עיניים
וננפח סביבו כוס יין גבוהה
)עצלתיים(

בואו נשרטט פאניקה:
גוף
מכורבל בכוס יין גבוהה, ציצית האוזן מתרעדת
ופרוות זנבו מסרקת עצמה באוויר
(איפוק)

בואו ונפגין פאניקה:
ניקח כפית של תה
בעלת בסיס רחב, מהודרת,
עטויית עיטורים מפותלים --
ונכה בכוס

(פאניקה. רואים?)

בכיוון הרוח / שיער סודק עור פנים / ושדה ראיה

באופן יוצא דופן,
לאלה שמבינים.
*
הסתער על הפתח, משוך
צווארנך עד לעייניך
היה שקט, היה נעלם
(אמרי "שלום", ילדה)

מקד מבטך, משוך
זוויות פיך עד לעייניך
היה תם, היה נעלם
(אמרי "טוב תודה", ילדה)

*
מאגרף ידיו בתוך השרוולים, מושך
קצוות חולצתו עד לבירכיו
ממלמל "שלוםטובתודה"
בורח.
(אמרי "שלום", ילדה)

שתקי ילדה שתקי

(תודתי לג'ורג' ארוול
הלאה, האח הגדול!)

לא עוד קידות
לא עוד התנצלויות שווא

הלאה, גינוני טקס
הלאה, אנושות

מותי מות גיבורים
התבוססי בבקשות אחרונות חסרות פשר
לבשי גאווה וצלקות שעשוע

הלאה, תרבות
הלאה, היררכיה

שמעו בנות ירושלים
קול צחוקן עולה עד רגלי הכהנים
מתאבך בעשן הקטורת

(הלאה, אל תקופת האבן
ושוב
אל האש,

גולף בגלעין אבוקדו ע"י סכין פירות מעוקלת.

נפקחות ונעצמות
במכאניות מטורפת.
מתגוננות.
הן כבר מתורגלות
ולא יסגירו דבר.
ולי רק נותר לתהות
איך בעקביות שכזאת הן מעפעפות
כשהן מחוסרות מבע,
עיניים מתות.

אחרי חצות
החתולה המנומרת מלקקת את
מה שנשאר מזנבה
אולי חושבת לה כמו
אותם
שפדחתם התנשרה
והם סורקים שיערם אופקית, עד שנדמה למיתרי קוטו
אולי תפסיק לתקוף גורים (כך
חושב המאכיל) אך
מה זה משנה בשעת לילה שכזו &mdash
חסרת ריח,
כשהפטפטן מילל בדאגה לעבר
קולות לעיסה חרישיים
וחסרי מקור
ועוד בשעת לילה ומה זה משנה כשכרותת הזנב
מהלכת בין הסוכות ונרתעת קלות
מדלתות

התמונה הראשונה מיום הגילוף, השניה כעשרה ימים לאחר מכן (הם מתכווצים ומשנים את צבעם).
גולף בגלעין אבוקדו, ע"י סכין פירות מעוקלת.

אוטובוס יוצא – / לידית המזוודה / יש יד ועלמה

גולף בגלעין אבוקדו, ע״י סכין פירות מעוקלת.

ארוגים יובלי
לובן צמתך שחורה
בין שיפולי גב

מכלוב מתנדנד
זוג עיניים זולגות גריז.
פסלי זאבים.










(ניסיון להייקו.)

החיכוכים הרגעיים עם בני אדם מרגישים כמו נגיסה קטנה מחטא מתוק. וההנאה- כמו בחטא- קטנה מלספק, אך מינונה מושלם.
לרוע המזל, האיזון עדין והאנושיות בוערת והסוף לכל יבוא תמיד. ובשביל הקלישאה הספרותית- השאלה כמובן היא, האם יבוא בהקדם.
זאת הייתה מעיין דרך התמודדות שפיתחתי לעצמי אל מול חוסר העניין בחיי האישים. יותר נכון, בחיים שמעולם לא יצרתי לעצמי.
ואחרי החיכוכים האלה, תמיד נותרה שאלה באוויר-

יש הנשלחת בכמיהה חוזרת צורבת ומלאת כוויות,
כאב של שקר שניזונו ממנו זמן רב,
רב מידי.
כף רגל חשופה ועדינה,
מכירה לראשונה בכוויות השמש על הרגבים
כף רגל שלא מרפה מהשקר, שלא תרפה לעולם.
חץ חותך את האוויר, האיזון הקריר מופר
החוט נקרע
יקרסו הרגלים
ויפול על בירכיו.

~

חתולה פצועה
מלקקת את דמה
מגב אצבעי

~

ביום של שמש
מהבהבות אל מותן
זוג גחליליות

לשרה, על הכנסת הואלס לעולם שלי.
ובכלל.

שיחררו לו רצועה אין סופית, אז הוא רץ. הרי מה כבר יכול היה לעשות?
ככה. בשלושה רבעים. כמו משוגע שמכבד את עצמו.
חת-שתיים שלוש, חת-שתיים שלוש
סכיזופרן, לא? עם רצועה אין סופית. אמרו שזה מסוכן, בימים ההם. ועוד עם דלת שקופה ומראת סטודיו.
וגם סכיזופרן. אמרנו?
הוא שכח מזמן איך רוקדים ואלס, מי רוקד ואלס בימים שכאלה? אף אחד. יפה.

גם זה גולף בגלעין אבודקו. החלק הלבן הוא שעווה, שטופטפה אל שקע שיצרתי שם.. החוטים עוברים דרך חור, יוצאים אל תוך השקע. הקצוות הודבקו עם השעווה.
גולף בסכין פירות מעוקלת. שוייף מעט עם נייר זכוכית מספר 2.
למען הפרופורציה- אורך התליון (לא כולל החוטים) הוא 2.4 סנטימטר.

ויתהפכו משוררים בקברם
ואבקם יפזז בעוז
ידעו כי דבריהם נחרבו על ידי גדולים
והגיגיהם היו עוול
הבלים יסובו, דעות יחרטו כדברי אלוקים
להקעת האינטימיות, לטבח בחדוות היצירה
לעינים ממוסכות

לחיי המוות