נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה".
"בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם." התערב נחמן. "אני לא רוצה להרוג אותם, הם בני אדם. רק שתסכימו איתי- זה מוזר. כלומר, עד עכשיו הערבים היחידים שהכרתי היו אלחה מעבר לכביש בהפגנות, או מחוץ לאוטו, זורקים עליו אבנים, להיות ביחד איתם בקבוצה זה...מוזר, משונה.."עמ"י הסביר מהורהר. "אני שם עין טוב טוב על הערבים שפה, מבחינתי- אשמים עד שתוכח חפותם, אין מצב שאני אתן להם להרגיש פה בחופשי, הם לא שייכים לפה, אז שלא יחשבו לרגע שאני סומך עליהם." אביחי אמר בהחלטיות. כולם אכלו בשקט לזמן מה.
"תגידו" אביחי אמר לאחר שני ביסים פחות או יותר, מביט...