בס"ד
אני כבר לא מזהה אותך, את יודעת?
את שונה. מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה, על מה את נלחמת? אני רוצה לצעוק, לצרוח. למה את צריכה להשתנות בשבילם, להתנהג בצורה שלדעתם נכונה, לחזור כמו תוכי על אותם אידיאליים שחוקים בלא להאמין בהם באמת, בלא להבין את משמעותם? מה התועלת בכך?
אני אחת. שלרוב עומדת מהצד בוכה, מיוסרת או סתם שותקת. ואני לא יכולה לראות אותך משתנה כך מול עיניי, הופכת להיות אחת כמו כולם, מאבדת את הייחודיות שבך.
כבר אין לך סודות. הכול גלוי וידוע בפני חברה ששופטת אותך כל רגע. פעם היית חברה אמיתית, שיודעת להקשיב גם במחיר של איבוד פופולאריות. עכשיו, את כבר לא לומדת כי זה גורם לך להיראות יותר "מגניבה", את כבר לא טורחת להקשיב למי שבמעמד חברתי פחות משלך, כבר לא אכפת לך מאף אחד חוץ מהמעגל הקרוב אלייך וגם בו חשוב לך כל הזמן להבהיר את אותם אידאליים שחוקים, את אותם דברים שלמדת בעל פי כדי להיחשב ליותר, להיות יותר, להיראות יותר מבחוץ.
למה? תאמיני לי...