בס"ד לק"י
פתיחה-אבא.
בדיוק היום דיברתי עם אישתי עליו. על הבן שלי. שלנו. אנחנו שמים לב היטב למה שעובר עליו בתקופה האחרונה. איננו יודעים אם הוא מודע לכך.
כיפה הולכת וקטֶנה. הליכות הולכות וגסות. דיבור משתלח, שלא לומר רחובי מעט.
מה עובר עליו? למה הוא הולך לשם? הרי ארבעת אחיו שלפניו הלכו בתלם, וגם הוא היה תמיד כזה ילד טוב. עכשיו הוא משתנה.
לא, זה לא קרה ביום אחד. אבל זה גם לא היה ברור מראש. איזה אבא היה אומר לבן שלו לא ללכת לבלות עם חברים? הוא נער, זה בריא לו. מדוע שנעלה בדעתנו את האפשרות של לומר לא לבקשה הכל כך פשוטה ומתקבלת של: "אמא, אני יכול לטייל עם חברים לכנרת?", "רק תזהר מהמדרגה שמטביעה את כולם", השבנו כפי שכל אחד אחר היה משיב. גם כשהוא ביקש ללכת לראות סרט אצל ערן הרשנו לו, מה קרה, שיבלה קצת לפני שהוא מתבגר. הרי עוד כמה שנים הוא יגיע לישיבת הסדר, ילמד קצת, יהיה חייל טוב לעמו, ילמד מקצוע ויתחתן. אז שיהנה קצת.
היינו עיוורים.
לא, לא היינו צריכים לאסור עליו את כל הטוב הזה, אבל היינו צריכים לפקוח עיניים.
אבל בעצם, כפי ששאלה חנה אתמול, מה זה היה עוזר שהיינו פוקחים עיניים? וכי בננו היה מקבל תשובה שלילית לרצונו החפשי והטבעי לחיות? האם בכלל היינו אוסרים עליו? ברור שלא! אז למה לפקוח עיניים, בין כה וכה לא תהיה לכך כל השפעה בחיי המעשה.
אולי היא צודקת. אני לא יודע. גם היא לא יודעת.
רק רבונו של עולם יודע.
צער גידול בנים.
פרק א'-הבן.
אוף, לא רציתי לריב איתם שוב. אבל מה אני אעשה?! הם פשוט מכריחים אותי לריב איתם. אני כבר ילד גדול, בן 16.
איזה טוב ה' ששם פה את העץ הזה. איזה נחת.
אבל מי צריך נחת כזה? אין לי בית, יש לי עץ. הייתי נותן המון כדי לחזור אל הבית. אבל בתנאי אחד, בלי ההורים האלה. טוב, על אמא אני מוכן להתפשר, אבל על אבא? אחרי מה שהוא עשה?
"אמרתי לך לא ללכת!"
"נכון", עניתי.
"והלכת!"
"טוב, לכן אתה צועק..."
"אתה גורם לי לאבד את העשתונות"
"שמתי לב", שלוותי לא פסקה...
אחרי שתי דקות הייתי מחוץ לבית עם לחי אדומה וחמה, ועם לב עוד יותר...
אל אבא כזה לא אחזור אף פעם, גם אם אמא תתחנן.
אבל למה הוא כ"כ התעצבן? אז אני לא הילד הכי טוב בעולם, אז לא עשיתי את כל מה שהוא אמר לי, אבל גם לי יש חיים. מה איתי? איפה אני, הבן שלו בכל הסיפור הזה?
הבן שלו? אני עוד מגדיר את עצמי כזה?!
טוב עוד לא מצאו דרך לשנות את הגנים, אבל עם אבא כזה, מי צריך אויבים?
כבר צהריים. חם לי, והצל די נגמר. מה אני אעשה? א אני צריך לעבוד. כל חיי רציתי לעשות את זה. להיות כמו כל שליחי הפיצה על האופנועים עם הרעש המעצבן... איזה עונג. אוף, אבל אין לי רישיון, וגם כסף אין לי, ואפילו בחלומות שלי אני לא מאמין שאבא יתן לי גרוש אחד לכזה דבר... "אתה עוד מבקש טובות? ובשביל מה? שתוכל להסיע את החברה שלך על האופנוע ולהרים גלגל".
אני באמת כזה בן אדם?
למה הוא חושד בי כל הזמן?
אף פעם הוא לא נתן בי אמון, לא דחף אותי לאן שאני רציתי. רק לאן שהוא רצה.
"אתה תהיה איש היי טק כמו אבא, נכון בן?"
"אולי."
"למה אולי? זו עבודה מכובדת ומפרנסת, מה עוד אפשר לרצות לעשות?"
"אני לא בטוח שזה הסיגנון שלי."
"כן, גם אני חשבתי כך בהתחלה, וגיליתי שטעיתי"
אבל אנחנו שונים. הוא זה הוא. ואני זה אני. כנראה שאני באמת משועמם. הוא זה הוא ואני זה אני, בסוף אני עוד אפתח חברה להמצאת סטיקרים.
לפחות הוא יהיה גאה בי...
אז איפה הייתי?
אה כן, מה עושים עכשיו. חם, וגם הבטן לא מוסיפה לי הרבה נחת...
בינגו! חם לי, אני רעב, מה עושים? הגלידה של יצחק... איזה רעיון! ארררר, הכסף הזה... הכסף מענה את הכל, למה א"א לחיות בלעדיו. חיים חופשיים. בלי צורך לשלם כדי להשיג דברים?
אבא! אפשר קצת כסף? תראה, בראת עולם שצריך בו כסף. בעולם הזה לאבא (לא לך, אלא לאבא הרשע שיש לי...) יש את הכסף, ולי אין אבא... לכל הפחות הייתי רוצה שלא יהיה. בין כך ובין כך, כסף אין לי. אז עשה טובה, חמש שקל לכדור גלידה זה לא כזה הרבה בהתחשב בזה שאתה מתקצב את ארה"ב... או את הטרור הערבי. מעניין באמת, מי צורך יותר תקציב? טוב, כנראה שארה"ב, הם עושים גלידות טובות. וגם להרוס זה יותר קל מלבנות. או שבעצם גם ארה"ב לא בונה יותר מידי... אז איה דמי הכיס?
טוב, לא תמיד זה עובד מיד.
עוצמים את העיניים...
פותחים...
ו...
לא צריך טובות, אבקש ממישהו אחר.
"תגיד אחי, יש מצב לחמש שקל."
"מה קרה, אין לך כסף לאוטובוס?"
"כן... אה לא בדיוק, חם לי, ואני רוצה גלידה, יש מצב לאיזה מתת?"
"סחתיין על המתת. תפוֹס."
"תודה אחי, מזל שיש אותך בעולם."
תגובהתגובות