ששה סדרי משנה מסתיימים בשתי משניות מאוד מיוחדות. הראשונה נאמרה ע"י אמורא, ר' יהושע בן לוי, שלמד אצל רבי. והיא בעצם המשנה היחידה בש"ס שלא אמר אותה תנא (למעט פרק ו' מאבות, פרק קניין תורה, שמראשיתו מוגדר כהוספה מאוחרת, ובעצם רבי לא ערך אותו). גם בתוכן המשנה יש הרבה מה לדון, מדקדוקי לשון פרטניים, דרך צורת דרשת ריב"ל את הפסוק ממשלי, ועד למקום הייחודי שרבי בחר לשים למשנה כחותמת הש"ס.
גם במשנה השנייה, שנאמרה ע"י אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן חלפתא, יש מקום רב להתבוננות. מדוע דווקא הנושא שלה חותם את הש"ס? איך הוא הבין מהפסוק שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה היחיד לישראל, כפי שנשמע מלשונו?
כמובן שלא נגע כעת בכל השאלות ונעמיק בהן, אך חשוב לציין לפני כן שיש עוד הרבה מה להאריך בפרטי ובכללי המשניות הייחודיות הללו.
השאלה שנתמקד בה, בע"ה, בדברי ריב"ל היא בדרך בה הוא דרש את הפסוק.
במשלי נאמר (ח' כ"א): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". רש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק ומסבירים שהקב"ה אומר לישראל שיש לו טובה רבה הגנוזה עמו להנחיל לאוהביו, ובה הוא ימלא את אוצרותיהם. או בצמידות ללשון הפסוק- להנחיל לאוהבי טובה רבה יש לי, ולעתיד לבוא אמלא בה את אוצרותיהם.
ריב"ל בא והופך את הפסוק. מה שהוא אומר, ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות", הופך את המילה "יש", מהבנה ש"יש לי", להבנה שמה שהקב"ה מנחיל להם הוא אותו "יש". ה"יש" הופך מדבר סתום ומובטח, לדבר גלוי וקיים. דבר מציאותי. בעצם אומר ריב"ל שהקב"ה ינחיל להם עולמות (העולם מוגדר כ"יש", כמציאות), וכמותם נלמדת מגימטרייתם- "יש"=310 (מעין מה שמלמדת הגמרא בסנהדרין, דף כ"ב עמ' ב', בדבר ימי נזירות סתם שהיא שלושים יום,שנאמר: "נזיר יהיה", יהיה בגי' שלושים).
אם כך, לא מובן מה פירוש המשך הפסוק "ואצרתיהם אמלא", הרי ה' כבר אמר שהוא ינחיל להם 310 עולמות, וכי יש עוד מה להוסיף על כך? האם אין בכך די כדי למלא את אוצרותיהם של בני האדם, אוהבי ה'? לשם הבנת המשך הפסוק, נמצא את האזכור הראשון בתנ"ך למילה "אוצר"- "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כ"ח י"ב). בפסוק שם המדובר הוא בשפע גשמי. מתוך כך נסביר שהמשך הפסוק במשלי עוסק בשפע גשמי. כלומר, הקב"ה יברך את ישראל וימלא אותם, לא רק בשפע רוחני, של עולם הבא, אלא אף בשפע גשמי בזה העולם הוא יברך אותם וימלא אותם עד בלי די.
חכמי ישראל מסכימים שדורשים סמוכים (למעט ר' יהודה [אם אני לא טועה]), ועל כן עלינו להבין מדוע סמכו את דברי ריב"ל לדברי רבי שמעון בן חלפתא? ומתוך כך, מדוע בחר רבי לסיים בדרך זו את הש"ס.
לשם כך נוכל להביא ברייתא ידועה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך... ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". קשה להתעלם מן הקשר של ברייתא זו למשנתנו- צדיקים, שלום, "ה' עוז...". אלו בדיוק הדברים שרצה רבי להמחיש לנו בחברו את דבריהם של ריב"ל ורשב"ח (וכידוע כל הברייתות נכנסות בתוך המשניות, כפי שאמר אחד מחכמי ישראל). כל צדיק וצדיק יקבל שכר גדול, יקבל שלמות גדולה, אך צדיק שלם, צדיק שסיים את כל הש"ס ויודע אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, צדיק שמקפיד על הלכות טומאה וטהרה באוכלים ובודק בעוקצי תאנים, חייב גם להרבות שלום בעולם, כי זהו כלי הברכה של ישראל. התורה היא הברכה לישראל והשלום גם כן. התורה עצמה היא שלום.
הגמ' בזבחים (קט"ז עמ' א') אומרת שהקב"ה שמר לישראל את התורה, הוא רצה להביא להם טובה זו, ושמר להם אותה. זו בדיוק אותה טובה, ש"י עולמות, שהוא שומר להם לעתיד לבוא. אותם עולמות שמגיעים כשכר על לימוד וקיום התורה, הם הטובה הגנוזה לעתיד לבוא. ועליה נאמר, על אותה תורה, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התורה היא עוז לישראל, על ידיה מתקיים העולם, והיא שמביאה לנו את הברכה והחיים עד העולם. והיא זו שגם עושה שלום בינינו ובעולם, היא בונה את העולם. רק החיבור הזה מקיים את העולם - תורה ושלום, וכל אחד אינו יכול בלי חברו. תורה בלי שלום היא תורה שאינה אהובה על הבריות, אינה לשם שמים. ושלום בלי תורה, עינינו הרואות מה היתה לו ומה יצא ממנו.
החיבור בין התורה ובין השלום, כמו מה שעשה אהרן הכהן, (אבות א') הוא החיבור הנצחי שמקיים את העולם, הוא החיבור שמעניק ש"י עולמות, והוא זה שמסיים את הש"ס. ובעצם תחילתן נעוץ בסופן- כל הש"ס נעוץ בנקודה הזו.
תגובהתגובות