כשאגדל

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, שואלת דורית הגננת את מתן. הוא מחייך אליה בחיוך הביישני שהילדים מחייכים כשתפסו אותם עושים משהו רע ולא נעים להם לומר סליחה, ומשלב ידיים כאילו הוא נושא ברגע זה משאלה. אני רוצה להיות טייס, הוא אומר לבסוף. לעשות סלטות באוויר עם המטוס. ואז דורית שואלת את גדי. הוא רוצה להיות רופא. ואז את מנשה. כבאי. ואיילת. וטרינרית. ואיתי שרוצה להיות ראש הממשלה. ואז מגיע תורי. אני לא רוצה להיות כל מה שכבר הזכירו, אבל אני גם לא מוצא שום דבר אחר שאני רוצה. לא יודע, אני מחזיר בקול חלש לדורית. לא נורא, היא מחייכת, יש לך עוד מספיק שנים להחליט.

מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אני שואל את עצמי בהזדמנות הראשונה שיש לי את האופציה לבחור, מיד אחרי הבגרות האחרונה בהחלט שלי. אני מרגיש את החופש האמיתי של החיים, בלי שהיה לי שמץ של מושג איך הוא מרגיש וגם לא הייתי מנחש. הוא מרגיש כמו אחריות. אחריות לחיים שלי. מכאן, רק אני בוחר לאיזה כיוון אני לוקח את החיים שלי, ולמרות שתמיד חיכיתי לרגע הזה, רק עכשיו אני מתחיל להבין כמה החלטות עשויות להיות סיפור לא פשוט בכלל. ישיבת הסדר? מכינה? צבא? הדרכים מתפצלות.

אז מכאן לאן, שואל אותי רותם, החבר הטוב מהתיכון. השאלה שלו בבירור מופנית אלי, כי הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך. ישיבת ההסדר בשדמות.

מכאן לאיפה שנרצה, אני עונה לו, בידיעה ברורה שלא תמיד אפשר להגיע לאיפה שרוצים.

ולאיפה אתה רוצה, הוא שואל בישירות, לא מתכוון לתת לי להתחמק מתשובה. אני מסתכל עליו ומנסה להבין מאיפה מגיע הביטחון הזה. הוא כל כך רגוע ובטוח בבחירה שלו, כאילו כל החיים זה היה מובן לו. אז למה לי זה לא מובן?

לווילה שלי בקיסריה, אני עונה לו. הוא מחייך וגם אני. בכל זאת התחמקתי.

נו, אז מה אני אהיה כשאני אהיה גדול, אני שואל את עצמי פעם נוספת. הפעם זה באפסנאות בתל השומר, בזמן שאני מנסה לשווא לסגור את הכפתורים במכנסיים. אין סיכוי. זה קטן מדי. והחגורה גדולה. כשאני בוחן את עצמי מול המראה עם המדים החדשים, אחרי שליקטתי אותם בהחלפות של פריטים שונים עם כל מי שנקלע לזווית הראיה שלי, אני מבין שכנראה חייל זה לא מה שאני אעשה כשאני אהיה גדול. פשוט לא הולם אותי כל הירוק הזה.

הכומתה שלך הפוכה, אומר לי חייל שבהחלט נראה שעונה על ההגדרה "מורעל". שפתיים כלפיי חוץ, הסרטים מאחורה.

כמובן, אני ממהר לענות ולסדר אותה.

תיזהר לא להפוך לשוקיסט, הוא אומר לי שוב.

מה עושה השוקיסט, אני שואל.

הוא מביט בי כמה שניות במבט שאני לא לגמרי מצליח לפענח לפני שהוא עונה לי. יש לי הרגשה שאתה תגלה את זה ממש בקרוב, הוא אומר בחיוך ומתרחק.

עדיין אין לי מה מושג מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול, אבל דבר אחד בטוח: אני עליתי על הדרך המהירה לשם. בגלל זה הלכתי לצבא ישר, בלי דיחוי. הייתי רוצה להגיד שזה אידיאולוגיה, שאני רוצה להגן על המולדת. אבל האמת היא שזו פשוט הייתה הדרך הקצרה ביותר להשיג את המטרה הלא ידועה שלי. הסדר? זה 5 שנים. שנתיים נוספות שמרחיקות אותך מהמטרה. או שאולי הם רק מקרבות? אבל אני רק ראיתי מטרה שהייתה נוחה מספיק בשבילי. וכיוונתי אליה.

וככה גם הרגשתי במטווחים. מולי ניצבת מטרה מעוגלת שבתוכה עיגולים שחורים ולבנים, ואני רואה את העתיד הלא ידוע שלי. מולי עומד פרצוף מחורר של חייל מקרטון ואני מזהה אותו כבנאדם שמנסה למנוע ממני להגיע אל העתיד המקסים שלי. אני נחוש שלא לתת לאף אחד לקחת ממני את העתיד שלי, וזה ממריץ אותי. כל אחד ומה שממריץ אותו. את יעקב, אותו בחור שכבר בבקו"ם זיהו אותו כמורעל, ממריץ לחשוב שהוא מגן על המדינה. וככה יוצא שבין מטווח למטווח, כשמחכים לפעם הבאה שיגיע תורנו לירות, אני שומע אותו מדבר על העתיד כפי שהוא רואה אותו.

אתם יודעים, הוא אומר, מתישהו זה יהיה אמיתי. כל האימונים האלה, מתישהו זה יהיה אמיתי.
אני אכסח לו את הצורה, אומר בוריס, מי שיעמוד מולי יעוף כמו הקרטונים האלה.

ירעדו לך הידיים, מחזיר לו יעקב, מי שיעמוד מולך לא יהיה קרטון. גם הוא מסוגל לכסח אותך.

ירעדו לך הידיים, מחקה אותו בוריס בזלזול. מה, אני נראה לך נקבה כמוך?

ואז שוב מתחיל הויכוח הרגיל של מי יותר פטריוט. ויכוח שבחיים לא לקחתי בו חלק, כי ברור שאני אפסיד. כשזה יהיה אמיתי, אני מאלץ את עצמי לדמיין את זה קורה, אז המטרה שעליה אני נאבק משתנה לחלוטין: רק שאני אהיה גדול. לא משנה מה אני אהיה, רק תנו לי להיות גדול.

מה אני אהיה, שוב אני שואל את עצמי, רק שהפעם התחושה היא שהתשובה שאני אקבל תהיה מיידית בהתאם לבחירה שלי. אני מעיין בידיעון האקדמי של אוניברסיטת תל אביב – שם פלצני מדי בשביל כולה מדריך לנרשם – וכל הדלתות פתוחות בפניי. חוץ מאלה שסגורות. רופא אני לא אהיה כבר. אבל אולי פסיכולוג? תמיד הייתי הטיפוס המופנם שבעיקר אוהב להקשיב אבל פחות לדבר, ואם אפשר לקבל על זה כסף, אז אני בעד. ואולי עורך דין? אבל מיד אני שולל את האפשרות הזאת. בקושי להילחם בשביל האמת יש לי חשק, אז בשביל הצדק?

ואז קלטתי את צמד המילים האלה, שכאילו הודגשו במרקר במיוחד בשבילי וידעתי בדיוק מה אני רוצה. הנדסת תוכנה. פתאום התשובה כאילו הייתה ברורה מאליה: הקורסים במחשבים שהייתי לוקח בבית הספר, המגמה שסיימתי בהצטיינות, מקם המפלט שלי והכסף הגדול שיש בהיי-טק. מחשבים. זה בדיוק מה שאני רוצה. אני אעבוד בחברת היי-טק.

הוא עובד בחברת היי-טק, אומרת אמי לתוך שפופרת הטלפון בקול מספיק חזק כדי שתהיה בטוחה שאני שומע אותו גם בחדר שלי, אפילו שהדלת סגורה. מהנדס תוכנה, היא ממשיכה. מגיל קטן ראו עליו שהוא יהיה כזה. רק תני לו מחשב והוא לא עוזב אותו.

אז אני עובד בחברת היי-טק. ביג דיל. פעם, רק המחשבה על חברת היי-טק הייתה מעבירה בי צמרמורת בכל הגוף. סוג של פסגת השאיפות לכל מי ששואף להגיע לאיזו פסגה. כאילו שבתוך החברות האלה משחקים כל היום ביליארד ושותים בירה. זה לא מה שעושים בחברת היי-טק, ועדיין כולם רוצים להגיע לשם. וגם הכסף הוא לא כמו שהראו במהדורות החדשות. זה לא שיש לי תלונות לגביי המשכורת. היא דווקא מעל השכר הממוצע במשק, אבל מתחת לשכר הממוצע שדאגו לפמפם לנו שיש בהיי-טק. כן, השכר הממוצע הוא באמת גבוה, אבל כל סטודנט שנה א' לסטטיסטיקה יודע שממוצע מושפע מערכים קיצוניים, ויש כל כך הרבה ערכים קיצוניים שלפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שהם הערכים האמיתיים. הם לא.

לא, הוא לא יוצא עם אף אחת, הקול של אמא שוב מתגבר, כאילו שוב היא מנסה לרמוז לי משהו. וזה לא רק מעכשיו, זה כבר תקופה. כל הזמן הוא אומר שאין לו זמן. קודם לימודים, עכשיו עבודה. אני לא מבינה את הפינוק הזה, מה, אנחנו לא עבדנו וטיפלנו בילדים?

ושוב הקול שלה נחלש. וזה באמת שאין לי זמן. חוץ מיום שישי, אבל זה היום החופשי שלי, בו אני פשוט לא עושה כלום. האם זה באמת מה שרציתי להיות? משועבד לעבודה ולזמן? כנראה שלא, אבל לפעמים החלומות מתנפצים על מזח המציאות, כמו שגם חלום הווילה בקיסריה נעלם.

רעשים של פסיעות לכיוון החדר. ידית מסובבת כלפיי מטה. הדלת נפתחת. אמא נכנסת. היא לא דפקה על הדלת לפני שהיא פתחה, היא אף פעם לא דופקת. בדיוק בגלל זה קניתי פעם פעמון קטן ותליתי אותו על יד הדלת, שכל מי שרואה דלת סגורה ייזכר שיותר מנומס לדפוק לפני שנכנסים. אבל אני היחיד שמצלצל בו, כשמדי פעם מתחשק לי לבדוק אם הוא עדיין פועל.

דיברתי עכשיו עם אסתר בלוך, היא אמרה עם חיוך חשוד מדי. אתה זוכר את אסתר, נכון? הייתה גרה בניין מולנו בנחלת צבי.

נו ו...? האצתי בה. לא היה לי שמץ של מושג על מי היא מדברת

יש לה מישהי ממש חמודה להכיר לך, היא אומרת והחיוך החשוד מתפרש.

אמא, אמרתי לה ביובש, לא עכשיו, אין לי זמן.

ומה תרצי לעשות כשתהיי גדולה, אני שואל את נועה. היא רק בת 20. ילדה. כל הדלתות עוד פתוחות בפניה. מיד אחרי שסיימה תיכון היא הלכה לשנת שירות לאומי. ואחר כך עוד שנה אחת של שליחות בארה"ב. ככה שבעצם עכשיו היא נמצאת ברגע שהיא אמורה לבחור מקצוע לחיים. לא שאלתי אותה למה היא המשיכה לשנה שלמה של שליחות במדינה רחוקה. פעם הייתי מפרש את זה כדחייה של החיים האמיתיים. היום אני יודע שיש בחוץ אנשים עם ערכים. אנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, ורק עכשיו נזכרתי שעוד לא שאלתי אותה מה היא מתכוונת ללמוד. מסוג הדברים שאמורים לשאול בפגישה הראשונה, או בפגישות הראשונות לכל המאוחר, אבל איתה דברים פשוט הולכים אחרת.

היא מחליקה יד לכל אורך השיער השטני שלה, והעיניים הסיניות שלה פתאום נוצצות עוד יותר מהרגיל, כאילו חיכתה לשאלה הזאת מהפגישה הראשונה.

אני מתכוונת ללמוד עיצוב פנים, היא אומרת לבסוף, אדריכלות.

אז את תהיי מעצבת פנים כשתגדלי, אני אומר לה.

אדריכלית, היא מתקנת אותי בקול חצי נעלב, כאילו שהרגע סיננתי לעברה קללה.

זה מעולה, אמרתי, תוכלי לעצב את הווילה שלנו בקיסריה.

יש לנו ווילה בקיסריה, שאלה משועשעת.

כשהיא אמרה את המשפט הזה, הבנתי שלא המילה קיסריה מושכת אותי. יש לנו. יש לנו? תהיה לנו? לנו. ורק המחשבה הזו, לנו, גורמת לי להבין שהמיקום כבר לא חשוב לי.

אני מוכן להתפשר גם על צפון תל אביב, השבתי לה. עכשיו היא כבר צחקה.

ואתה, היא אמרה, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

אני כבר גדול, השבתי לה.

אז מה את רוצה כרגע, המשיכה.

אותך, יצא לי מהפה באופן אוטומטי. חתונה. וילדים. ומשפחה.

אתם רוצים לדעת את המין שלו, שואל הגינקולוג בדיוק ברגע שעל המסך מופיע משהו שנראה בבירור כמו שום כלום. או שאתם רוצים להיות מופתעים בלידה?

אם הוא שואל את זה, סימן שיש אנשים שמעדיפים להשאיר את אחד הפרטים הבהירים בהיריון כעמום. לפחות עד הלידה. תמיד רציתי לפגוש את האנשים נטולי הסקרנות האלה.

אנחנו רוצים להיות מופתעים, אומרת נועה בעצימת עיניים. היא עוצמת אותם מאז שהתחילה הבדיקה, למרות שאמרתי לה שבסוף היא לא תזהה את הילד שלנו כשהוא ייוולד.

ובדיוק בגלל זה, אני ממשיך את מה שנועה אמרה, תגיד לנו איזה מין הוא לא, ואז נהיה מופתעים.

לא, היא מזדעקת, פוקחת את עיניה ומסתכלת עליי. התמונה המטושטשת שעל המסך נהפכת לסתם מסך שחור וברור.

אז תגלה רק לי, אני פונה אל הגניקולוג. באוזן, בלי שהיא תשמע.

אני אוסרת עלייך לדעת, היא פוקדת עלי. אני עלולה לשכנע אותך לגלות לי.

אל תדאגי, אני עונה לה. לא תצליחי לשכנע אותי.

אז מה יש לנו, היא שואלת אותי עוד לפני שהספקנו להגיע לחנייה של הקליניקה.

חשבתי שאת רוצה להיות מופתעת, אני עונה.

אני רציתי, היא עונה, אבל עכשיו כשאתה יודע, בטוח אני אגלה את זה לפני הלידה. אז אם כבר לדעת – שיהיה כמה שיותר מהר. חבל על המתח.

הבטחתי לך שאני לא אשתכנע, עניתי. היא הסתכלה עלי במבט שהבהיר לי שהיא באמת רוצה לדעת, ולא סתם מנסה לראות אם אני אשבר. ברור שהיא רוצה לדעת. וחוץ מזה, זה לא אני שנשברתי, זאת היא.

זה בן, אמרתי לה.

אני לא מאמינה, היא אמרה, לא חשבתי שתגלה לי כל כך מהר. אתה מאכזב אותי.

בדיוק בגלל זה אמרתי את ההפך, ניסיתי לבלבל אותה. זה לא עבד. היא אומרת שהיא כבר מכירה אותי.

מה אתה תהיה כשתגדל, אני שואל את הילד שנולד לנו אתמול ושוכב כעת בתוך עגלת התינוק השקופה של בית החולים.

מגיל כזה אתה מתחיל לשגע אותו, שואלת נועה בעייפות, תן לו עוד כמה רגעים של חסד.

שייהנה כל עוד הוא לא מבין אותי, אני מחייך אליה בחזרה ושב להביט בילד שלי. שלנו. רואים שהוא קיבל את העיניים הסיניות של נועה, כשהוא בכל זאת עושה טובה ופוקח אותם. אבל כל השאר לא ברור. את השיער הוא קיבל ממך, צחקה עלי נועה אתמול. לפי הקרחת.

הוא נולד בחודש אוגוסט. חם. נועה מבקשת ממני משהו שיצנן אותה קצת ואני הולך לקנות לה ארטיק. כשאני חולף במסדרונות של מחלקת היולדות השאלה הזאת תופסת אותי שוב. אז מה הוא יעשה כשיהיה גדול? מה כל העוללים האלה יעשו?

עולמות חדשים נבראים בלי הפסקה במחלקה הזו בבית החולים. במחלקות אחרות באותו בית חולים ממש עולמות נחרבים. גלגל החיים מסתובב ללא הרף בחריקת שיניים שלא ניתן לשמוע. לפעמים הוא מחייך אלייך, ולפעמים לא. הפעם הוא חייך אליי.

כשאני יוצא ממחלקת היולדות אני שוב מחטיף מבט לעבר המשחקייה שנמצאת ממש בכניסה אליה. פתאום אני מתמלא קנאה בילדים המתרוצצים האלה, שמסוגלים להיכנס לתוך בריכת הכדורים וליהנות מכל הצעצועים שנמצאים שם, כאילו אין דאגות בחיים. כאילו כל העולם מורכב אך ורק מהנאה. התמימות הזאת כבשה אותי באותו רגע. החיים אולי חייכו אליי אתמול, אבל הילדים הללו מסוגלים לעשות משהו שאני כבר שנים לא הצלחתי: הם מחייכים אל החיים בעצמם. בטבעיות.

פתאום התשובה הייתה נראית כברורה מאליה: כשאני אהיה גדול, אני ארצה להיות קטן.