פנים אל פנים (עצה טובה לחיים)

בחסדי השם יתברך!

כל פגישה בין איש לרעהו יש בה לידה, חיים, ואחד מששים ממיתה. כשאנו רואים שוב זה את זה ובאמת ובתמים שמחים להתראות, אזי מהתפעמותנו ההדדית נולד מלאך. בשיחתנו, תלמודנו, מעשינו, בציפיותנו הכמוסות בהם נחבא הרצון האלקי מנשמותינו, אנו מחיים זה את זה ומתחדשים. בפרידתנו משהו חסר, דברים טרם נאמרו, ויש בה אחד מששים ממיתה.

לעתים הפגישה הראשונה בין שניים היא כל כך נפלאה, עד שהם מנסים לשחזר בפגישותיהם הבאות שוב ושוב את זכר פגישתם הראשונה. רק כשהם מתבגרים, מתרחקים קמעה ומבינים שאינם זהים זה לזה אלא שיש ביניהם הבדלים והייחוד בחברותם הוא הכבוד ההדדי לשונותם זה מזה, אזי פגישותיהם משתבחות לעומת פגישתם הראשונה כהבדל בין יין עתיק לתירוש. אמנם פחות מתוק, אבל מבשם.

אצל ילדים כל פגישה ראשונה מוליכה לחברות. ואמנם כל הבריות נבראו ע"י הקב"ה, וראוי לאהוב את כולן. מבוגרים פחות תמימים ויותר בררנים. אהבה שתלויה בדבר איננה מתקיימת, והאינטרסים משחיתים את העולם. אבל אם לא מקבעים את הזולת במחשבה וזוכרים שכל פגישה היא למעשה פגישה ראשונה, אזי נעשים כקטנים הנולדים שוב ושוב לעולם חדש.

לפגישה בין איש ואשתו יש ניחוח מיוחד. סוד ד' ליראיו לדורי דורים. אם שני יהודים מכבדים זה את זה אז האות יוד נעשית סמוכה לאות יוד ומתקבל יי ואין דבר חשוב יותר בכל הבריאה מפגישתם. אבל אם חס וחלילה אחד מהם מתגאה על רעהו, אזי מתקבל נקודותיים: סוף פסוק.

לכל פגישה יש מידה נכונה. קצרה מדי, לא יצאת ידי כיבוד הזולת. ארוכה מדי, הטרחת אותו. יש דברים שכדאי להגיד ויש דברים שאי־אפשר לומר במלים. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פני ילד פונים בשמחה אל העתיד. פני זקן מביטים בתבונה אל העבר. לעולם היה ילד בתחילת הפגישה, ובמהלכה אל תזדקן יותר מדי.

אין הבדל בין דברי תורה למילי דעלמא. אוזן שומעת ואוזן קשבת, הקב"ה ברא את שתיהן. ובכל זאת רצוי להיפרד מתוך דברי תורה, שפטפוטים יתרים אין להם סוף, ואילו התורה תמימה.

מי שיודע להיפגש, יודע לשוחח. מי שיודע לשוחח, יודע לדבר. מי שיודע לדבר, יודע ללמוד. מי שיודע ללמוד, יודע להתפלל. ומי שיודע להתפלל, נפגש עם בוראו פנים אל פנים.