סיפורת מוסיקה שירה חזותי מאמר

פסיפס > סיפורת > סיפור קצר

התחבר | הרשמה

סיפור על נתינה ומה שקיבלתי ממנה:)..

מאת שיריק, פורסם בא' בחשון תשס"ז (23/10/2006)

בע"ה

 

האור בחדר המדרגות כבה. קפאתי לשנייה במקומי בפחד,ואחריה כבר הזזתי את עצמי תוך מישוש על הקיר בחיפוש אחרי המתג. לחצתי. זה השמיע חריקה, עוד אחת ונדלק. עליתי במהירות במדרגות מנסה לא להתעכב יותר מידיי כדי שהאור לא יכבה. העזובה שררה בכל. כבר בכניסה לבניין שמתי לב שלא פינו את האשפה מזה זמן. הצבעים על הקירות היו מקולפים, והיו מקומות שראיתי מים חודרים לבפנים.

קומה ארבע. ממ..איזה דלת מהם היא דירה 12? ניגשתי לעיין בשמות המשפחה ומצאתי. הנחתי את הקרטון הכבד על הרצפה בכניסה,דפקתי קלות ואמרתי "שבת שלום". חיכיתי 3 שניות, ולמשמע הצעדים הקלים מיהרתי לרדת במדרגות. תוך כדי ריצה מהירה, שמעתי דלת נפתחת, ומיד דלת נטרקת. היה קר בחוץ, גשם חזק ירד ואני חיפשתי בחניה את האוטו של המל"ש. "הנה הוא" הרהרתי ברווחה, "אני פשוט קופאת!". נכנסתי לאוטו, כולם כבר חזרו. באוטו היה חמים ונעים.. התרווחתי לי על המושב והאזנתי לרדיו. השיר שהתנגן ברדיו העלה דמעות בעיני..חשבתי על העזובה שהאנשים שהשארנו שם גרים בה. בעוני, בקור.. נזכרתי שבגן, תמיד נתנו לי את ההרגשה שמי שעני-טוב לו והוא מאושר. ומי שעשיר-רע לו, הוא בודד ותמיד חושב על כסף [בקשר למשפט-איזה הוא העשיר? השמח בחלקו..]..הביקורים השבועיים האלה לימדו אותי שהחיים הם לא כאלה, ויש את אלה שעניים ובכל זאת בודדים ועצובים..

הסתכלתי מסביבי. האווירה ששררה באוטו לא היוותה שינוי-בכל יום חמישי, כשאר חזרנו מחילוקי המנות לשבת, האווירה הייתה עכורה ורעה..לא פעם שוחחנו על כך, על המחזות שהיינו רואים בדרכנו, על העיניים העצובות שהציצו מחור הצצה בדלת, על האמא המסורה שרוצה להכין לילדיה אוכל לקראת שבת המלכה-ואין אוכל בבית..כולנו הרגשנו רע מאוד עם זה שלנו מצפה בית חמים ואוהב, מוקף בעושר שלא היינו שמים לב אליו אם לא היינו רואים את החסר..

אני אף פעם לא ידעתי מה לעשות עם ההרגשה, אבל פעם אחת בתיה, אמא של הראל, הסיעה אותנו לקריה לחלק (זאת מין תורנות כזאת של ההורים שמסיעים) את המנות לשבת, ובחזור היא שמה לב לפרצופים הקודרים ששדרו לה את מצב הרוח שלנו. היא נתנה לנו כזאת שיחה..ואיי,זה עשה לי אז כ"כ טוב..היא דברה על כך שאנחנו נותנים ונותנים ובעצם, אנחנו לא מרגישים שנגרע ממנו משו- כי זה כל העניין – כשאתה נותן, לא נגרע ממך כלום!!

עכשיו אני נזכרת בזה..והכל משתנה בי..עדיין רע לי ועצוב לי בגלל שיש רוע בעולם, ועוני, ורעב..אבל אני מנסה לשנות את זה! וזהו!!..כל כך טוב זה עושה לי!..

החיוך שהתפשט על הפרצוף שלי היה כ"כ גדול ומדבק..כולם סבבו אלי את ראשם בתמהון, מבטי שאלה בעיניהם.."מה קורה?.." ואני? אני פשוט ישבתי שם והמשכתי לחייך, מלחינה לעצמי את המשפט החוזר הזה, משפט שמלווה אותי מאז בכל חיי-

כשאתה נותן, לא נגרע ממך כלום!!

 

מוקדש לחברות שלימדו אותי על המפעל רב העוצמה הזה-מל"ש. מנות לשבת שמחולקות לעניים..יישר כוח למשואות יצחק,קיבוץ עין צורים, מרכז שפירא , גבעת וושינגטון, בני דרום וכל המתנדבים המדהימים!! מהמביטה בנתיים מבחוץJ

 

 

 

פתח את כל התגובות תגובה

מבית היוצר

בע"ה

האור בחדר המדרגות כבה. קפאתי לשנייה במקומי בפחד,ואחריה כבר הזזתי את עצמי תוך מישוש על הקיר בחיפוש אחרי המתג. לחצתי. זה השמיע חריקה, עוד אחת ונדלק. עליתי במהירות במדרגות מנסה לא להתעכב יותר...
סיפור על נתינה ומה שקיבלתי...

יצירה אקראית

הים הוא מלוח
מהדמעות שלי
מימים סחופי רוחות כמו אלה
בם יושבת אני על גדותיו
ובוכה
ובוכה
ובוכה
הדמעות שלי
שבי כאן ביתי, האזיני
הקשיבי אלי לסיפור
על היום בו- כמוך- התבגרתי
על היום בו הסרתי איפור
הידעת כי גם אמא כואבת,
הידעת כי בכתה בלילות?
ילדתי, גם אמא סוחבת
עמוק בתוכה קופסאות
אפורות...
קופסאות