שיר אהבה

שברתי עוד חוד. מה הבעיה שלי? אני מרגיש שהיד שלי רועדת, כשאני כותב בשצף- קצף, פוצע את הדף ואת ליבי. קדימה, קדימה, עוד שורה, לגלות, לחשוף, שכולם יראו. שאני ארגיש. שאני סוף-סוף ארגיש.

"אחת שאלתי, ודממת", אני כותב, ונדמה שהדיו הוא דמי.

"אז בואו נסכם. הרכב עובר בין הרחובות, כשלכל נקודת חלוקה מגיע הצוות הפורק, ומעלה את החבילות לבתים. הצוות שפורק לא נכנס לבתים, אלא מניח את החבילה ליד הדלת ועובר בזריזות לבית הבא." מסבירה לנו טלי, המנהלת של האיזור ב"תן יד לשכן". מתגנבת תחושה ללבי שהיא פספסה קריירה מזהירה בתור מפק"צית ביחידה מובחרת. "עם הצוות הפורק תעלה לכל בית עובדת סוציאלית או מתנדבת ותיקה שלנו, ורק היא תדפוק בדלת ותדבר עם המשפחות. אוקיי? שאלות? כולם הבינו? אז אנחנו יוצאים עוד חצי שעה. נקודות החלוקה יהיו בכיכר הרצל, משם לצומת על השדרה המרכזית, והאחרונה בכניסה לשכונה. ושוב תודה רבה לכולכם."
אני הייתי בצוות הפורק, ואם נודה על האמת – איתי היו כל הבנים שבאו להתנדבות. ואם נודה שוב על האמת – כל הבנים שלא מצאו משהו אחר לעשות ב"בין הזמנים" הראשון של השנה, בימים שלפני סוכות. רוב החבר'ה שבאו היו מהיישוב שלי, רק חמש דקות מכאן, בתוספת כמה בנות שירות ועובדות סוציאליות.
יאללה, צריך להתחיל לעבוד.
 

"וזה בדיוק מה שהרב מלמד אותנו במשל הזה!" בייני"ש או לא? המתנדב שאיתי היה שמיניסט. בכל זאת, צריך לעשות קצת יח"צנות לישיבה. מסכנה הבת שירות שצריכה להקשיב לנו... איך היא אמרה שקוראים לה? רחל?
"אסור להתייאש. לייאוש אין מקום – אם אתה מיואש, סימן שלא ניסית מספיק. כשאדם חופר באר, הוא לא יודע מתי הוא ימצא מים, אם בכלל. אבל אצלנו – אצלנו בפנים תמיד יש מים, יש תורה, יש אלוקות! ואפשר למצוא את המים האלה. אולי מחר, אולי מחרתיים, ואולי עוד עשרים שנה. ואם באמצע תמצא מים לא טובים – זה יותר מייאש, נכון? "כמעט הצלחתי ובסוף נפלתי", מי לא מכיר את התחושה הזאת? אבל מי שבשלב הזה יפסיק לנסות – הוא טיפש! בכל מקרה צריך לחפור ולחפור, ובסוף נגיע למטרה!"
"באמת חפרן הרב הזה..." השמיניסט הסתכל עליי, מיואש. אולי לא הייתי צריך ליפול עליו ככה באמצע החופש. לעומתו, הבת שירות הזאת – רחל, נראה לי – נראתה די מרותקת. "רגע, באיזה הקשר הרב קוק אומר את זה בכלל?", שאלה. "האמת, בכלל בקשר לציונות, ואיך להתייחס אליה. דור הגאולה, וכאלה." – "אתה יודע, אתה מדבר ממש יפה. אולי תעביר לחבר'ה שלי בסניף בפניאל איזה שיחה? אני רחל, הקומונרית החדשה." – "וואלה? אני גר בפניאל! מוזר שלא ראיתי אותך עד היום... אני סוגר יותר מדי שבתות מחוץ לבית..." – " אז אתה תעביר או לא? שיחת ערב שבת?" האמת, שקצת התלבטתי. עד שאני בבית שאני אעביר שיחה? אבל לעיניים האלה לא הייתי מסוגל לסרב. אחח, איזה עיניים. "אממ.. בכיף, למה לא? קחי את המספר שלי".

מעולם לא הייתה קשה עליי כל כך הכתיבה. ומעולם, מעולם לא הייתה היא כה קלה. הנפש שותתת מילותיה, אינני צריך להתאמץ בכדי לבטא את תחושותיי.
אך מעולם, מעולם, לא היו תחושות אלה כה כואבות.
"היית לי פעם נערה". והנייר לח מדמעותיי.

"רגע, לא הבנתי. אתה אומר שברגע שאני אמצא בעצמי איזה נקודה טובה, למרות שהיא תהיה טובה ממש קצת, ובעצם היא מלאה כוונות רעות ודברים רעים – אני אהפוך להיות צדיקה?" שאלה אחת מהבנות בשיחה שהעברתי לחב"ב. "נו, אז למה את סתם אומרת שלא הבנת? הבנת מצויין!", צחקתי, "זה בדיוק העניין שר' נחמן מגלה לנו. גם אם אנחנו מדוכאים לגמרי, וחושבים שאנחנו רשעים גמורים וכבר אין לנו תקנה, אנחנו חייבים לדון את עצמנו לכף זכות! ואני לא מתכוון, שבגלל שיש בנו איזה נקודה טובה אנחנו כבר לא צריכים לעשות יותר כלום. אבל הידיעה שיש בי עוד משהו טוב, שאני עוד שייך בתורה, שאני קשור לריבונו של עולם, זה יחייה אותי – וככה אני אוכל לחזור בתשובה! ולא שאני אגיד לעצמי – "אני כזה רשע, אין לי עוד שום תקווה... עדיף שאני אמשיך לחטוא וזהו." אם נמצא בעצמנו משהו טוב – נוכל לשמוח שוב, ולרצות להתקרב יותר אל עצמנו, להתקרב אל ה'", הסתכלתי מה השעה. "והלוואי ובאמת נצליח. שבת שלום".
כולם התחילו לצאת, ורחל סימנה שהיא רוצה להגיד לי משהו. "וואי, ממש תודה. זאת הייתה פשוט שיחה מצויינת!" – "כן, אבל חשבתי שאמרתי לך בטלפון שאני רוצה לדבר רק עם הבנים... את לא מבינה כמה זה הרס לי את הפאנץ' שהיו גם בנות." – "מה זה? אני שומעת יסודות שוביניסטיים?", צחקה. "תעשי לי טובה... פשוט רציתי לדבר על נושאים מסויימים..." התחלתי לגמגם, "וזה לא שייך לדבר עליהם אם יש בנות, ובטח שלא עם בנות. זה פסטנישט, אם את מבינה לאן אני חותר." – "על מה רצית לדבר?" – "נו... את יודעת" – "אני לא." – "על.. נו... את מבינה, לא? על מידת יסוד, שוב"בים, קדושה, טהרה, ברית ועוד כל מיני מילים-מכובסות כאלה. לבנות קשה להבין איך פועל המח של הבנים. אתם פשוט לא מבינות, ולא בגלל שאתן טיפשות. להפך, בגלל החוכמה שיש לכם. את לא מבינה איך אפשר להסתכל על בנות בתור... בתור, גוף. חפץ. פשוט ככה. אתם לא יודעות כמה נופלים בדברים האלה, ומה שזה עושה להם. ייאוש, דכאונות. בעצם, עדיף שלא תדעו. אני, אני לא חושב שאני צריך לדבר איתך על זה בכלל." – "אתה יודע מה? אני באמת לא מבינה אותך. אבל אתם גם לא מבינים אותנו." – "עזבי, אי אפשר להבין בנות. שמעתי פעם שרוב הבנות לא אוהבות כדורגל. איך אפשר להבין אותם בכלל?!", החלטתי להעביר את השיחה למשהו קליל יותר. בלי לשים לב התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי. כשהגענו (מוזר, אף פעם לא הלכתי שעה וחצי מהסניף לבית שלי...), חזרנו לנושא הראשון. "יש לי רעיון. אני אנסה להסביר לך איך ההסתכלות הזאת גורמת לנו להרגיש. מה התוצאה האמיתית שלה.  שתביני למה זה פוגע יותר בנו מאשר בכן. חכי פה שנייה". לא האמנתי שאני עומד לעשות את זה, אבל אני פשוט מרגיש... קרוב... קרוב לילדה הזאת. אני מרגיש שזה נכון שאני אפתח בפניה את הדלת הזאת שבי. עליתי מהר לחדר, וחזרתי עם פיסת נייר ישנה ומקופלת. "אבל את פותחת את זה רק כשתגיעי לדירה, טוב? אל תביכי אותי פה. בעצם, תקראי את זה מחר, עדיף באמצע סעודה שלישית. אז זה נכתב, לפחות בלב.

אחרי השיר הזה, לא ארצה לכתוב עוד לעולם. אני מרגיש מרוקן, נשמתי מפוזרת על הדף שלפניי, ואני עירום ועריה. אולי זה מספיק, השכל אומר, צריך להשאיר דברים בפנים. והנפש מצווה, והיד כותבת: "שנהיה לאחד".

"מה הסגיר אותי דווקא עכשיו?"- שאלתי את מוטי, החברותא שלי, שהפגיז אותי עם שאלת "איך קוראים לה?" באמצע סדר בוקר מסובך במיוחד. "החשד הראשוני שלי היה כמובן בגלל השיחות בלילות, אבל כאן עוד דנתי לכף זכות... אין ספק שמה שהכריע זה החלומות בהקיץ שלך. פעם היית יותר מרוכז. עכשיו אתה בעננים כל רגע... ולא סתם חולם, חולם עם חיוך של אושר על הפנים, כמו ילד. אז איך קוראים לה?"
"נו טוב... קוראים לה רחל. קומונרית אצלנו ביישוב, אבל שנת שירות שנייה. שנתיים מתחתינו, קיצור. אנחנו כבר מדברים איזה חצי שנה בערך." – "חצי שנה ו... 'מדברים'? במה אתה מתבייש בדיוק, אה? אתם ביחד או לא?". כמו בגמרא, ככה בחיים. תמיד מוטי עולה על הנקודה המרכזית מייד, ומשאיר אותי שותק, מהורהר. אנחנו ביחד? אנחנו יוצאים? "נפגשים"? מה אנחנו?
"טוב, למה אתה מתפזר?" – התחמקתי מהשאלה של מוטי. "תפתח, תפתח ת'רשב"א".

"מה אנחנו?" כתבתי, עדיין מתלבט אם באמת לשלוח את ההודעה. החלטתי בהינף אצבע, וחיכיתי לתשובה בקוצר רוח. שאלה קשה, "מה אנחנו", חשבתי. אבל השאלה הקשה באמת היא מה אני רוצה שנהיה. מצד אחד, אני כבר לא ילד. אני יודע איך אני "רואה את שולחן השבת שלי", למרבה הבנאליות והקיטשיות. חבר'ה מהשיעור כבר מתחילים לצאת, ואפילו בחברים מהשבט יש איזה שני מאורסים. אבל מצד שני... יש לי כזה קשר טוב עם רחל. קשר טבעי. אף פעם לא ניסינו למצוא לו הגדרה. הגדרה, אמרו לי פעם, היא מלשון גָדֵר – גבול. הגבול הוא מגביל. אם אנחנו מגדירים דבר מסויים אנו אומרים מה הוא לא, בה במידה שאנו אומרים מה הוא כן. זו הסיבה שאי אפשר להגדיר את אלוהים. ואולי זו גם הסיבה שאני לא רוצה להגדיר, להגביל, את הקשר שלי ושל רחל.

"מה אתה רוצה שנהיה?... מצברוח מהורהר אה?" שאלה רחל בהודעה משלה. "אני רוצה שנחליט. אנחנו צריכים להחליט?... מהורהר לגמרי :)", שלחתי. אחרי שתי דקות הגיע הצלצול. היא בטח מתקשרת מהבית, ניחמתי את עצמי ברגע של קמצנות טהורה.
"היי. מה קורה איתך? רוצה לשתף?", היא פתחה. ושיתפתי, מנסה לעקוף את כל המוקשים. "אולי באמת כדאי שלא נחליט. שנמשיך בטבעיות. מה הבעיה?" אמרתי, ומולי הייתה רק שתיקה רועמת. אפשר היה לשמוע אותה חושבת. "אולי יש בעיה אחת", היא אמרה, כמעט בלחישה. "אני אוהבת אותך."
תורי היה לשתוק. לחשוב. "את צודקת. אני עצמי לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב." עצרתי, וכאן גם אני כמעט לחשתי. "שאלתי מה אנחנו. אנחנו אוהבים. אני אוהב אותך, רחל." ושתקנו ביחד.

אחרי זה, אחרי הרבה זמן, היא שאלה אותי למה לא כתבתי אף שיר על הלילה ההוא. הסברתי לה, שאת העצב קשה לי לכתוב, אבל את האושר אני פשוט לא מסוגל לצייר במילים.

איפה את? אני חייב לדבר עם מישהו. אני מרגיש משוגע. אני חייב לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי, אבל את לא עונה. את בטח מתעצבנת, את הרי שונאת שיש לך שיחות שלא נענו.
משוגע, הם קראו לי. ואני? "נהי בכי תמרורים", כך כתבתי.

"סבבה, אז עוד עשר דקות את מגיעה? אני אבוא לאסוף אותך מהצומת. ביי." מעניין מה היא רוצה. אנחנו כבר מעל שנה ביחד, ועדיין לא שמעתי אותה כל כך... כל כך שונה... כמו ששמעתי אותה לפני שעה, שהיא התקשרה להגיד לי ש"אנחנו צריכים לדבר". שנינו יודעים שזה לא ייגמר טוב, ושנינו יודעים גם מה הוביל לזה.

בערך לפני שבועיים, רחל התחילה ללמוד באוניברסיטה. וקשה לה. נפגשנו, והיא סיפרה לי. היא לא יודעת אם זה המקצוע שמתאים לה, היא לא יודעת אם זה המקום שמתאים לה, והחברה החילונית פתאום, וההורים שלה, והחברות שהיא כבר לא בקשר איתם, ועוד, ועוד... אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התפרקה לפניי ככה. התנפצה לרסיסים. היא הייתה כל כך חלשה, כל כך מרוסקת, מותשת, ואני אפילו לא הצלחתי להבין את הסיבה האמיתית. את הסיבה לכל הסיבות האלה. ממתי כל הדברים האלה מציקים לה?

היא ממש התחילה לבכות. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך לנחם אותה. איך להסביר לה שזה כלום, פשוט כלום אחד גדול. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות. חשבתי שאני יודע מה אני צריך לעשות.
חיבקתי אותה.
וזה הרגיש כל כך נכון, כל כך אמיתי. אני חיבקתי אותה, היא חיבקה אותי, ולא היה שום עולם מסביבנו. לא היה כלום.

מאז לא דיברנו.
כמה הצטערתי על החיבוק הטוב הזה. הבנתי שזהו. ההרגשה המפחידה הזאת שקיננה בי מתחילת הקשר שלנו – ההרגשה הזאת שצועקת ש'אני מאבד את עצמי', שאני מקריב את הרצונות ואת האידיאלים שלי בשביל הנאה רגעית מטופשת, ההרגשה הזאת צדקה. זה לא הייתי אני. אני, הזה שלומד כבר שנים בישיבה, שחושב שהוא משנה משהו בתוכו, שהתורה משפיעה עליו, מתנהג כמו אותו תיכוניסט מטומטם שהוא היה. זה לא אני. אני סתם פוגע בעצמי. אני סתם פוגע בה. זה לא מגיע לה. יש לה נפש כזאת טהורה, רגישה. ואני לוקח אותה והורס אותה בחיבוק אכזרי.
נראה לי שכדאי שנחתוך, כך חשבתי. חשבתי את זה, ופחדתי לחשוב.

אספתי אותה מהצומת, שותק. גם היא שתקה. היא ראתה שאני מסתובב, ונוסע בכיוון שממנו היא הגיעה. "לאיפה נוסעים?", שאלה. ושתקתי, פוחד. עצרתי ליד תחנת אוטובוס, וירדנו, יושבים בתחנה. "תקשיבי... אני קצת... מאבד את עצמי", לחשתי. "על זה רציתי לדבר איתך", היא אמרה בחשש. "נראה לי שאנחנו צריכים... שאני צריכה... להתבגר קצת, לחשוב". "לבד", אמרנו ביחד, והאירוניה חוגגת. "לבד", היא סיכמה, מסתכלת רחוק. "לבד", חשבתי, והיא סגרה את הדלת מאחוריה, הולכת לבדה.

בשבוע הראשון חזרתי לישיבה, וניסיתי להתנהג כרגיל, וללמוד כאילו כלום לא קרה. לא הצלחתי. בשבוע השני כבר חזרתי לבית, "חולה", והייתי עסוק בעיקר בלהסתכל על השם שלה בספר טלפונים בסלולרי. בשבוע השלישי כתבתי לה. כתבתי לה, שאני מצטער. שעכשיו הבנתי. הקשר ביננו לא גורם לי לאבד את עצמי, הוא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. בעצם, הוא לא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. הוא גורם לי לבנות אותנו. כתבתי לה שאני כבר לא רוצה להיות אני, אני רוצה להיות אנחנו.
וכתבתי לה מה הרגשתי כשהיינו לבד.
 

וכתבתי לה שאני לא רוצה להרגיש לבד יותר. אני לא רוצה שאת תרגישי לבד יותר. אני אוהב אותך.
שמתי בדואר, וחיכיתי.

אחרי שבוע הגיעה ההודעה. "אני מוכנה", זה הכל. נפגשנו עוד באותו היום. "התגעגעתי", אמרתי לה. "גם אני. אני חושבת שהבנתי משהו בזמן הזה. הבנתי שהנפילה שהייתה לנו, לא הייתה מקרית. אני לא חושבת שנפלנו", היא אמרה, "אני חושבת שאנחנו מתקרבים לפסגה, אבל דילגנו על שלב. אני ואתה צריכים להפוך לאנחנו", היא ניגבה את עיניה, והסתכלה בעיניי, מתבוננת בנפשי כמו שרק היא יודעת. "את מתכוונת למה שאני חושב שאת מתכוונת? למה שהתכוונתי במכתב?" חייכתי, מבוייש. "כן... לגמרי כן", כך אמרה.
תאמינו לי, דיברנו עוד שעתיים לפחות, ואני לא זוכר אפילו מילה אחת אחרי זה.

קבענו להיפגש רק כמה ימים אחרי זה. ובינתיים לא הפסקנו לרגע לדבר בטלפון. היא סיפרה לי איך היא רמזה להורים שלה, כמו שסיכמנו. שהיא שאלה אותם אם יש להם איזה ערב פנוי לארח שבוע הבא. וכשהם שאלו למה, היא רק חייכה. הם הבינו. אני סיפרתי לה שאמרתי להורים שלי שיקנו איזה יין משובח. כשהם שאלו למה, אני רק חייכתי. הם הבינו.

בדרך לפגישה עצרתי בשוק, באסטה של פרחים, של עופר. הוא בטח יתפלא לראות אותי לא ביום שישי, בלי הריח של החלות מהמאפייה ליד. "עופר, תביא לי שושן צחור. אחד". השארתי טיפ נדיב. עופר צחק, ואיחל לי שיהיה במזל, ילד.
שמתי את הפרח, לבדו, בבאגז'. חיכיתי לה איפה שקבענו. היא צריכה לבוא עם האוטו, ומשם ניסע עם האוטו שלי. יש מקום מהמם, משקיף על כל העיר העתיקה והר הבית. רצינו לבנות חורבה מחורבותיה. להעלות אותה על ראש שמחתנו.

אני לא מפסיק להסתכל בשעון. היא מאחרת. היא תמיד נסעה לאט. עשר דקות, עשרים דקות. הפלאפון שלה מכובה.
עברה כבר שעה. ניסיתי לתפוס את הבית שלה. ממתינה. היא מאחרת כבר כמעט בשעה וחצי.
פתחתי רדיו, יש חדשות.
"גלי צה"ל, השעה תשע, והנה החדשות, ותחילה עיקרן. בתאונה קטלנית לפני כשעה, נהרגה צעירה כבת עשרים. הודעה נמסרה למשפחתה. המשבר בבורסה האמריקאית..."
סגרתי את הרדיו, הטלפון צלצל. הבית שלה. אמא שלה.
"אסף..." היא לחשה, ממררת בבכי. "אסף... רחל."