תשכח ימיני

ובכן, סיפור אתם רוצים לשמוע? אספר לכם. שבו, שבו, אל תהססו. אח, בצעירותי נוהג הייתי ללוות את סיפוריי בנגינה, אך עתה – בעל מום הנני. במו פי עשיתי לי את המום הזה. שבו ואספר לכם מעשה שהיה.

♫♪♫

צועדים היינו בשורה. כף רגל יחפה ניגפת באבנים זרות בדרך לא נודעת. אי שם שריקת שוט מפלחת את האוויר, נוחתת על גב כפוף בצווחה. ממקום אחר עונה לה חבטת אלה, משברת עצם. עוד מישהו נפל עכשיו בצד הדרך, עוד אחד שאפס כוחו, שוכב שם בשולי הדרך באין עוזר.

עירומים ויחפים, צוואר אסור בנחושתיים, בטן צבה מרעב, ירך נופלת. סטינו מעל אלוקינו ופנינו לאלוהים אחרים, על כן באו לנו כל הרעות האלה. סביב לנו צועדים הקלגסים, נעולים בנעליים מסומרות, קסדה ושריון מתנוצצים בשמש.

בית חיינו נחרב, ואנו שיירה של מתים המובלת אלי קבר.

אני אוחז את כינורי בחוזקה, חובק אותו, נצמד אליו בכל הכוח שעוד נותר בי. הוא, רק הוא נותר מכל שהיה לי ביהודה. בו ניגנתי עם אחי הלויים עד ששירתנו נקטעה, עד שעיר קודשינו נגדעה.

מלחלח את שפתי החרבות בלשון נפוחה מצמא. מרים לרגע את ראשי, זיעה ניגרת לתוך עיני, ואולי זה רק נדמה לי, אבל מתוך שממת המדבר מסתמן פס דקיק של ירק. גם שובינו מבחינים בכך ומגבירים את הקצב, ואנחנו מנסים להמשיך, גוררים רגליים לעבר הגלות.

שם בגבול בבל, על גדת הנהר הגדול, רק שם ניתנה לנו המנוחה. יושבים שם, חלכאים ונדכאים, שאך אתמול היינו אדונים לעצמנו והילכנו בראש מורם בארץ מכורתנו, ועתה הננו חבורת שבויים שבורים ורצוצים, יושבים על גדת הנהר בארץ זרה, טועמים לראשונה את טעמה המר של הגלות.

כמטחווי עין מאיתנו יושבים שובינו, הבבלים, חוגגים את ניצחונם במשתה והוללות. קולות החיילים השיכורים נישאים ברוח הקיץ החמה, מתפזרים לכל עבר.

אני טובל את רגלי במי הנהר הזר, לשטוף מעלי את קושי הדרך, גם אם מליבי איני יכול לשוטפו. המים מחזירים לי נשיכה שוטמת, ורגלי מנתרות החוצה כאילו מאליהן, מתגעגעות אל מימיו המתוקים, האהובים, של נהר הירדן.

אני נושא קולי בבכי, ועד מהרה קולות נהי וקינה ממלאים את האוויר. והרוח, אותה הרוח שנשאה אלינו את מצהלות השמחה, שזרתה מלח על פצעינו, מוסיפה חטא על פשע ונושאת את הקינה אל משתה הניצחון.

צל נופל עלינו, ואנו מרימים את ראשינו. מעלינו עומד קלגס, חייל גבוה, עב בשר ורחב כתפיים, והוא מצביע עלינו בחניתו הממורטת. "אתם! שמענו ששירת הלויים – אין כמוה בעולם כולו. במקום לקלקל את שמחת הניצחון שלנו בבכי, אתם מצווים לבוא ולנגן לנו משיר ציון." החייל חרץ תלם בקרקע בקצה חניתו. "תהיו מוכנים כשהשמש תגיע לכאן."

שקט השתרר על גדת הנחל. דממה כבדה, שכמו לחצה על חזינו וגזלה את האוויר מראותינו.

איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר?!

מביטים זה בזה, ובלי אומר ודברים, כולנו, כל בני לוי, מכניסים את אגודלינו ונושכים. קוצצים. אחר-כך, בידיים נוטפות דם, קמים, נוטלים את כלי השיר שלנו, ומחביאים אותם היטב בסבך הענפים של עצי הערבה, הבוכים איתנו את דמעותיהם אל תוך הנחל.

♫♪♫

חלפו השנים. נשאתי לי אישה, בניתי את ביתי בבל, גם בילדים בירך אותי הקב"ה. זקנתי ושבתי. הימים עוברים עלינו בטוב כאן בבבל, בגלות. אך בלילה... מדי לילה, כשאני עוצם את עיני ושוכח מכל מאורעות היום, רגע לפני שהשינה חוטפת אותי אל בין זרועותיה, אני עוד יכול לראות את הלהבות. מלחכות, שורפות, מאכלות. מדי לילה אני מתעורר שטוף זיעה, מדי לילה שבות הידיים לכאוב, מדי לילה שב הלב להישבר. אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

♫♪♫

עד שבוקר אחד... בוקר אחד עבר הקול בממלכה: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".

זכרנו את ירושלים, וירושלים זכרה אותנו. העלנו את ירושלים על ראש שמחתנו, וכעת אנו זוכים ורואים בשמחתה.