הלואי והיה מישהו, שלו יכולתי לספר את ה-כ-ל...
יכולתי לספר לו ולתאר לו את מה שאני לא מסוגלת לספר לאף אחד אחר בעולם.
הייתי מספרת לו כמה אני פוחדת, כמה אני חוששת מהעתיד שלי..שבכלל לא ברור.
אומרת כמה זה קשה, לקוות כל פעם מחדש, ולהתייאש שוב ושוב.
עד שמבינים שאין מנוס-משהו לא תקין.
כמה מבייש לא להבין על מה כולן מדברות, כמה כואב לשמוח בשמחתה של אחותי הקטנה..
לספר לו על תחושות של כישלון ואובדן, שכל יישותי נמחקה ואין לקיום שלי בכלל הצדקה.
והוא לא ישפוט ויגיד "לא נכון!"
הוא יהנהן בדממה, יקשיב לי, ינגב את הדמעות. הוא יידע.
בטח אומר לו איך זה קשה לילדה בת 16 לעבור כאלה בדיקות מציקות.
לשמוע את הרופא של הנשים הנשואות אומר לאמא כמה את בוגרת, ובלילה לבכות לכרית כי את בכלל לא בטוחה שזה דבר טוב.
אספר לו כמה נוראי לשבת בשיעורים על חיי משפחה, לחשוב- "מה איתי..?" ואף אחת בכלל לא מבינה.
הוא יידע בעצמו, אבל בכל זאת יישמע כשאומר כמה כואב לי ולא העזתי לבכות. כמה רע לי, ולא סיפרתי לאיש בעולם.
כמה אני מתביישת, מרגישה אשמה, והוא לא יגיד "אין לך ממה". הוא יבין...יבין הכל.
אני אספר איך זה כואב- ללכת לבדיקות ולעמוד בתור מאחורי נשים עם מטפחות ובטן עגולה, ולשאול את עצמי- "מה איתי..?"
כמה זה פוצע, צורב, מחניק..לדעת שאני רק ילדה קטנה שרוצה כבר מעכשיו- ילדים משלה.
הלואי שאמצא לי מישהו כזה..לספר לו, והוא יקשיב.
ואני לא אצטרך להתבייש, או להתנהג כאילו הכל בסדר, כי הוא חברה שלא מבינה, או אמא שהפכתי אותה פתאום למאוד זקנה..הוא יבין, הוא יידע, גם הוא בוגר מאוד.
ואני אוכל לבכות כמה שרק ארצה..הוא לא יגיד לי "די! תתמודדי!" הוא לא ייתן לי לבלוע תרופות מרות, או יגרור אותי איתו לבדיקות המשפילות. הוא לא ידבר לידי על נושאים כל כך כאובים, ולא יתפלא כשפתאום באמצע הכיתה, הדמעות כמעט ועולות.
הלואי, אלוקים, הלואי- שלחת אליי כל כך הרבה התמודדויות...אבל אני לא מסוגלת יותר להיות לבד.
תגובהתגובות