זאת האמת. לפחות האמת שלי. זה כל מה שיש לי, אתה יודע.
אנחנו ילדים, אתה יודע, שמתים אחת לשבוע בגלל שוקו חם מידי.
תמיד שוקו. תמיד חם. שממיס כל חיות שלא הכרנו. אפילו לא אתה.
(את זאת שאנחנו מכירים הוא משאיר, כדי שיהיה לנו במה להתעסק כשקר מידי.)
כשהסתיו הזה יגמר אני אלך. מבטיחה. עם מזוודה גדולה, לרכבת. (בלי שוקו. בלי שוקו. בלי שוקו. רק שאני אתאפק לא לקנות. ובכלל, הם דורשים שם דווקא את המטבעות הכי ישנים שלי. אני חושבת שזה כדי שיהיה לשוקו את מה להמיס.)
אני מקווה שירד גשם, או לפחות כמה טיפות, שיאזנו אותי, אפילו בקצת. (גם ערפל יספיק, באמת. אני אדם שמסתפק במועט. זה לא חייב להיות כל כך קשה.)
רק רציתי לשאול אם אתה חושב שבגיהינום יש שמש. אני חושבת שכן. אחרי הכל, איך כל כך חם שם?
אני יודעת שחשוך שם, אבל חושך אפשר ליצור גם עם שמש.
אני רק צריכה לטאטא פעם אחרונה, ולא לשכוח לנעול את הדלת.
הו, הייתי רוצה להשאיר פתק על השולחן, שיתפוס שם קצת אבק, אבל זה מפחיד אותי.
אני לא אוהבת להשאיר פתקים. בשביל מה לי לכתוב את הזמן? אנשים אחרים שיתעסקו בזה. ושיערב להם.
זה קשה ללכת. המזוודה שלי כבדה מידי.
עייפתי. מעייף לקשור את הזמן כמו חבל תלייה. ובכלל, יש חומרים מועילים יותר.
עייפתי. הקצה שלו נגמר, והקשר לא מפסיק להחליק לי בין האצבעות.
עייפתי. הבוקר הזה לא נגמר.
אתה יודע, יש אנשים שמתחילים בלילה, וגומרים בבוקר.
אתה יודע, יש אנשים שבכלל לא מתחילים.
תגובהתגובות