בערב אחד לגמרי לא רגיל,
החליטו כל החיות להיפגש - כל חיה בכל גיל.
מטף ועד זקן, נשים וגברים,
התכנסו כל החיות על אחד ההרים,
האריה הנכבד הגיע ראשון,
מלך החיות פתח בזו הלשון:
ברוכים הבאים כל החיות המסורות,
לפגישה הראשונה מכל הדורות.
בפגישה נכריע ונציע עיצות,
כדי שנחיה יותר טוב ללא עקיצות.
קם הקוף וצעק ואמר "אכן, לא יהיה כזה הדבר המוזר"
שבני האדם ימשיכו ויתנהגו כמו זר".
"אני מציע שליטה מלאה"
אמר הנחש ופנה הלאה.
צייצה הציפור ברוגזה, ואמרה:
"כך לא נגיע להסכמה טהורה"
וכך התחילה השיחה הנעימה,
כשכל חיה מדברת בתורה בלי חימה.
הכלב אמר שנמאס לו כבר לידם,
שכל פעם טוענים שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם.
כי הוא בתור כלב, רוצה לחיות קצת לעצמו,
לטפל ולדאוג גם לעמו.
כולם הנהנו בהסכמה,
זה הרי לא פייר שהכלב חי באימה.
קמה הפרה מלאה בבושה,
"לא רוצה שיצחקו על שומניי בדרישה."
נמאס לי ללכת צעד צעד,
ולא להגיע בסוף לשום יעד.
את חלבי הם לוקחים ולי זה רע,
וכל זה רק כי אני פרה.
אז קמה וקראה הכבשה,
תפסיקו לעשות מהצמר שלי בגדים לכביסה.
פתאום, הגיע החתול מירושלים,
וכעס שדופקים אותו כפליים,
לא מספיק שאת האוכל הוא מביא מהפחים,
גם אנשים זורקים לשם רק ממש מה שהם לא צריכים.
והתרנגול בקול צרוד קרקר,
נמאס לי לקרוא שוב ושוב מחדש בכל בוקר.
את הביצים שלי הם אוכלים ומטגנים,
ולי לא נשאר כלום כבר שנים..
וכך דיברו החיות ללא הרף,
כל אחד סיפר על בעיותיו בתור טרף.
ומהפגישה הראשונה יצאו כולם בהחלטה,
שלבני האדם הם כבר לא עוזרים, ולא יעזור שום דבר לשנות אותה.
הם קבעו להיפגש שוב בחזרה,
בדיוק באותו מקום ובאותה השערה.
וכך החל שבוע מהתחלה,
וכל חיה בדרכה שבתה והייתה לגמרי לא פעילה.
ובני האדם ניסו ללא הצלחה,
להסתדר בלי החיות, וללא כל מלאכה.
וכעבור שבוע בדיוק כפי שסיכמו,
הגיעו החיות לאותו מקום והמהמו.
פניהם היו נפולות ומיואשות,
כי לחיות אין אפשרות לחיות בלי מלאכות קשות.
האריה בתור מלך,
היה צריך לדאוג לחיות להלך,
הקוף המסכן היה עצוב כשאין אף בן אדם איתו,
והנחש חזר בזחילה על הצעתו.
לכלב נמאס לדאוג רק לעצמו,
כי הרי הוא חייב לשחק עם כל מי שעמו.
הפרה הבינה שזה טוב שהיא שמנה ועגולה,
כי כך אותה הקב"ה ברא מבחירה, ולזה בדיוק קלע.
את חלבה חייבים לקחת כל בוקר,
כי אחרת יכאב לה ולא יפסיק לנקר.
הכבשה התחרטה שרצתה ללכת,
כי פרוותה הייתה כבדה ומדי מלוכלכת,
החתול היה רעב יותר,
כי אפילו מהפח הוא כבר לא יכול לאכול ולקטר.
התרנגול רצה להשכים בכל בוקר ראשון,
כי נמאס לו כבר לישון.
וכך דיברו החיות בלי כוחות,
וכולם הסכימו שהם רוצים שוב לחיות.
בסופה של השיחה,
ולא הייתה זו בדיחה,
הגיעו כל החיות להסכמה חשובה,
לשוב אל בני האדם בחדווה.
כי בני האדם לא רק אותם צריכים,
אלא גם החיות זקוקות לבני האדם כמו אחים..
וכך חזרו החיות למקומם האמיתי,
והרי הם כאן ביננו, איתך ואיתי.
וסיפורנו ממשיך עד לרגע זה ממש,
כי החיות ממשיכות לחיות ביננו וכך חלומם מומש.
תגובהתגובות