אף אחד לא יודע ממתי, ולמה, אבל הסכר היה שם, נדמה שמתמיד. הוא גם בכלל לא היה סכר כל כך חשוב, או ידוע, ואפילו שם לא היה לו – הוא היה רק סכר שולי כזה, שלא מתייחסים אליו כמעט, ורק בגלל אותו אחד מישהו בכלל נזכר בו היום.
אבל זה לא ההתחלה. ההתחלה הייתה כנראה, כשהסכר קם.
מאז הוא פשוט "היה". ואנשים התרגלו לעבור מולו יום אחרי יום, עסוקים וטרודים כמו תמיד, אבל לפעמים היו עוצרים לחשוב, למה בכלל יש פה סכר, בשביל מה. הם לא היו מתעכבים, והעסקים שלהם היו חשובים להם יותר מסכר קטן, אז הם המשיכו הלאה, והסכר, טוב, הוא פשוט נשאר שם, כי זה מה שסכרים עושים. יום אחד ילד קטן עבר שם, ושאל את אבא שלו שאלה מפתיעה לשם שינוי:"אבא, מה יש מאחורי הסכר?". אבא שלו היה נבוך, כי אם להגיד את האמת, גם הוא לא חשב על זה, אף פעם, וגם לא הייתה לא תשובה, כי למרות שלרוב סכרים עושים בנהרות, ונחלים – הסכר הזה עמד סתם ככה, בלי שום נהר. אף אחד לא טרח לבדוק מה יש מאחורי הסכר, לטפס עד למעלה ולבדוק מה יש מהצד השני, וגם לעקוף אותו לא יכלו, כי איך לומר, הוא היה סכר.
אז הסכר המשיך לעמוד שם, עוד שנה, ועוד, ואנשים כבר לא התייחסו אליו בכלל, היו כאלה שכבר לא שמו לב אליו בכלל, חלפו על פניו כעיוורים. הסכר עמד ועמד, והמשיך לעמוד גם כאשר הגיע הסקרן אותו הזכרנו בתחילת הסיפור.
הבחור הזה היה באמת סקרן, והוא החליט שהוא מגלה את הסוד של הסכר ויהי מה. הוא הלך לזקנים הכי זקנים של המקום – זקנים כל כך זקנים, שהוא היה משוכנע שהם בטח ידעו מתי נבנה הסכר. להפתעתו, כולם ענו לו שאין להם מושג, הם חושבים שהסכר היה עוד לפני שנולדו, והם גם לא יודעים בשביל מה הקימו אותו.
כולם, חוץ מאחד.
הזקן הכי זקן שהוא הלך אליו, גם הוא בהתחלה סבר שאינו זוכר כלום (הסקרן לא התפלא, הזקן לא זכר איפה הניח את המשקפיים לפני חצי דקה, אז שיזכור סכר מלפני שנים?), אבל כשהסקרן שלנו ניסה ללחוץ עליו, הוא אמר לו שנדמה לו שהסכר נבנה כשהוא היה ילד – הוא זכר במעומעם משהו כזה, גדול, שמישהו עשה כשהוא היה ילד. הסקרן התחיל להתלהב, אבל הזקן אמר שהוא לא זוכר למה אותו איש עשה את הסכר, אבל הוא זוכר שאמרו משהו כמו שזה נגד משהו, או מישהו, ממש לא ברור לו מה, אבל משהו כזה.
טוב, הבחור ידע שסכר בונים נגד מים, אבל כמו שציינו, הסכר לא היה ליד נהר או משהו, אז זה נשמע לו תמוה. הוא התחיל לחשוב שאולי באמת פעם עבר פה נהר, אבל בעירייה אמרו לו שאין סיכוי, כי העיר יותר מידי ותיקה בשביל שיעבור פה נהר. הוא התחיל לשאול כל עובר אורח על הסכר, נואש למצוא תשובה, אבל אף אחד לא ענה לו. רוב האנשים עברו והמשיכו ללכת, בלי להתייחס כלל, חלק קטן עצר וניסה לעזור ללא הועיל, והיו את אלו שהטיפו לו שהוא סתם מבזבז את הזמן שלו, ושאין טעם לכל הבדיקות האלו, הרי הסכר פשוט שם, וזה לא מפריע לאף אחד. הוא מחה בתוקף נגדם, אמר להם שלכל דבר יש סיבה, וחשוב לדעת מה הסיבה, כי אולי זה משהו שחשוב שהם ידעו?
והסכר המשיך לעמוד שם.
הסקרן לא וויתר, עכשיו - הוא החליט - הוא יטפס עד למעלה ויבדוק מה בדיוק יש בצד השני, אולי זה יסביר לו את הכל. הוא קנה יתדות וחבלים, והתחיל לתקוע יתדות בסכר ולטפס, הוא טיפס חצי מהדרך עד שפתאום כל העיר הגיעה. אנשים התחילו לצעוק עליו שהוא משוגע, ושירד משם מיד, יכול לקרות לו משהו. כשהוא לא הסכים הם איימו עליו שיורידו אותו בכח, אבל הוא המשיך לטפס. הם צעקו אליו שירד, לא רוצים לדעת מה יש בצד השני, למה סתם להסתכן, אמרו לו.
הסקרנות הרגה את החתול, היו חכמולוגים שצעקו אליו, והוא בשלו.
האנשים הזמינו את מכבי האש, והכבאים הגיעו עם הסולם הגדול באוטו האדום, ומיהרו להרים את הסולם עד לסקרן, והורידו אותו בכח. הוא ניסה להתנגד, אבל הם היו חזקים ממנו. הוא קיווה אולי הסולם מספיק גבוה לעבור את הסכר, אבל הוא היה נמוך מידי. בלית ברירה הוא ירד. הם רצו בהתחלה לשלוח אותו לבית משוגעים, אבל הוא שיכנע אותם שהוא שפוי בדעתו – לפחות בינתיים.
מאז הוא שמר על פרופיל די נמוך, אבל עדיין הגיע מידי פעם אל הסכר, נושא עיניים למעלה, ותוהה מה יש מעבר, והוגה רעיונות מטורפים להפיל את הסכר. אבל הסכר לא התעניין בכל הרעיונות המטורפים שכל תימהוני הוגה, והוא המשיך לעמוד בגאון, חזק ומתנשא מעל כולם.
עד ש... יום אחד עבר הסקרן ההוא כדרכו ליד הגשר, וכדרכו הסתכל למעלה, רוצה כבר לחשוב שוב מה יש מעבר, אבל פתאום, הוא שם לב לסדקים. אם עד היום הסכר היה חזק, חלק, ולא הראה סימנים שהוא עומד לפול במילניום הקרוב – הרי שהיום, לפתע פתאום, הוא ראה את הסכר עם סדקים, קטנים, כמעט שלא שמים לב אליהם, אבל הם היו שם. הוא היה מוטרד קצת, אבל החליט לחכות.
עם כל יום שעבר, הסדקים גדלו עוד ועוד. בהתחלה הם כאמור היו קטנים מאוד, והסכר לא הראה סימני התרגשות, אבל הסדקים הקטנים גדלו לאיטם, בקצב שלהם, עד שאפילו האנשים שעברו שם, כבר לא יכלו להתעלם, ושמו לב לסדקים בסכר הנצחי. הם, מצידם, לא התכוונו לעשות בנידון כלום, אבל הסקרן הזה, הוא כבר התחיל להעלות השערות פרועות שאולי הסכר עומד לפול עוד מעט, ושזה מסוכן, והוא יכול להרוס דברים ולפגוע באנשים, ושפשוט חייבים לפרק אותו לפני שיעשה נזק.
עם המחשבות והתובנות האלה הוא הגיע עד לראש העיר, ושטח בפניו הצעה להריסת הסכר באופן מבוקר כדי למנוע פגיעה ברכוש ובנפש. כעת, היה בטוח הסקרן, ראש העיר לא יוכל לסרב, כשעומדת על הפרק סכנה כזו כמו פגיעה בנתינים שלו, הוא יהיה חייב לחשוב ולשקול את ההצעה שלו!
מסתבר שראש העיר לא היה באותה דעה איתו, ואחרי שחשב דקה או שתיים התחיל להערים בפניו הררי קשיים. אתה לא יודע כמה שזה מסובך, אמר ראש העיר, יש מסלול בירוקראטי שלם שצריך לעבור, וצריך לערוך בדיקות סביבתיות להשפעות של הורדת הסכר, וצריך לדעת בכלל לשם מה הוקם לכתחילה, ולמצוא את הדרך המתאימה ביותר להרוס אותו – דבר קשה בפני עצמו בנוגע לסכר שכזה. שלא נתחיל לדבר על ארגוני העתיקות שיקומו עלי אם אעז להרוס סכר עתיק שכזה, הוסיף ראש העיר עם הבעה אומללה על פניו כשהוא מדמיין את יו"ר ארגון העתיקות צועק עליו בפני כל עובדי העירייה. תאמין לי, חתם ראש העיר את דבריו, שסכר כזה עדיף לשמור על מקומו, יקרה מה שיקרה, עדיף שלא נסתבך בעתיד בלתי ידוע של הריסת הסכר.
הסקרן כבר היה ממש אומלל. אם אפילו ראש העיר הנבון לא מקשיב לו, מי בכל העיר האומללה הזאת יסכים להאזין לדברים של אחד כמוהו שכבר נודע כמטורלל, שאל את עצמו ברמחים עצמיים.
והסכר המשיך לעמוד, מעמיק סדקים עוד ועוד, עד שהסקרן שלנו כבר התחיל לחשוד שאם הוא לא עושה תיכף משהו, הוא נותן לסכר הזה ליפול על הראש של האנשים המסכנים, שלא מבינים מה מחכה להם...
הסקרן החליט שזהו, תם הזמן, והגיעה העת. הוא החליט שלבד, הוא הולך להרוס את הסכר הזה! ככה הסכר לא יפגע אף אחד, וככה סוף סוף אני אוכל גם לגלות את הסוד של הסכר הזה, אמר לעצמו. את התוכנית הוא תכנן בקפידה, כדי שהפעם זה לא יגמר כמו בפעם הקודמת, הוא החליט שהפעם הוא יבוא בלילה, עם פנס, ועם יתדות וחבלים נוספים. כן, הוא ידע שבלי ציוד מכני כבד יהיה לו קצת קשה להרוס את הסכר, אבל הוא חשב שאם יביא מוט ברזל כבד, ופטיש כבד עוד יותר, ויתקע את היתד בתוך אחד הסדקים, יוכל ככה לערער את הסכר, ולבקוע פתח בחומה האטומה שלו. אם זה יעבוד, החליט, הוא ימשיך ככה עם עוד סדק ועוד, עד שיצליח לפתוח פתחים גדולים, ובהמשך נראה כבר מה יהיה.
הלילה הגדול הגיע, והסקרן הגיע לבוש שחורים, פנס ראש לראשו, פטיש ויתדות וחבלים בזרועו, מוט ברזל כבד על גבו, ורצון גדול בליבו. הוא התחיל לטפס, ליבו מתמלא שמחה ככל שהוא מתקרב לסדק הראשון, על כך שהנה סוף כלל סוף הוא מגשים את חלומו, כי הסכר היה בשנים האחרונות העיסוק המרכזי שלו – וכעת הוא יפרוץ אותו!
הוא הגיע אל הסדק הראשון, ובעמל רב הוריד את מוט הברזל מגבו, תקע אותו בתוך הסדק, עמוק, הניף את הפטיש רחוק ככל שיכל, ועם הרבה תפילה בלב, הוא היכה עם הפטיש על המוט.
בבוקר, אנשים שהשכימו קום ועברו ליד הסכר, מצאו את גופתו מוטלת למרגלות הסכר. הם היו בטוחים שמת משיגעון, ופשוט לקחו אותו לקבורה. אף אחד לא טרח להרים ראשו למעלה, ולראות את מוט הברזל תקוע למחצה בסדק, ויותר מזאת, לראות את מה שבקע מהסדק ומנע מהמוט לחדור פנימה.
והסכר? הוא המשיך לעמוד, ואם תעברו שם בעתיד, כנראה תזכו עוד לראות אותו עומד בגאון, מתריס מעל כולם, עם מוט ברזל בסדק הגבוה.
תגובהתגובות