בס"ד
ציר כיסופים. הימים ימים כתומים, ערב הגירוש מגוש קטיף.
ילד קטן, רק סיים את כיתה ה', עומד שם ומתבונן מהצד, אך גם חלק מההמולה הגדולה. הוא לא מבין איך זה קורה, איך הפשע הזה מתבצע. איך למרות התפילות, ההפגנות, העצרות בכיכרות, איך בכל זאת עוברים כאן כל הכוחות. הצבא הזה, שהוא כל כך חלם להיות חלק ממנו, פתאום הופך להיות האויב שאת אחיו עומד לגרש.
הוא נזכר בשנים החולפות. איך בכל שנה במקום לבלות בצפון, הם היו יורדים לגוש הירוק. בבתי הקש הם ישנו, ובאגם ובברכה הצמודה הם שחו. ואז הגיעה הבשורה על הפינוי, וביקורי הבילוי נהפכו לביקורים של מאבק. הביקור באגם הפך לביקור בעצרת ראשית, והכבישים התמלאו ברכבים עם סרטים כתומים. חוף הים היפיפה גם הוא הפך להיות למקום מאבק, ובמקום מקום לרחיצה הוא הפך למקום צעדה.
שיירות של ג'יפים חולפים על פניהם, בתוכם יושבים חיילים ושוטרים מכונסים בתוך עצמם, נאבקים לקיים את ההוראות שלא להסתכל בפניהם של העומדים בצדי הכביש. על החולצה של הילד נכתב באותיות בולטות: "יש לנו אהבה והיא תנצח". אהבה, אולי זה מה שישנה את המצב. הם מתחילים לשיר ביחד "אוהבים את צה"ל, אוהבים את צה"ל". החלונות נסגרים בזה אחר זה, העיקר שלא לשמוע את שירת הילדים ושריכוז המשימה לא יופרע.
מכיוון הגוש המפונים כבר מתחילים לצאת. רכב שעליו השלט 'גם אני מפונה' נעצר על ידם. אין מילים. כל צד מנסה לחזק את הצד האחר. הדמעות הזולגות מהעניים חוסמות את המילים, אבל אומרות את הכול. עם עגלת ציוד הרתומה לרכבם הם מפונים מביתם ונוסעים אל הלא נודע.
עוד דמעה, עוד דבר חיזוק, והמשפחה ממשיכה בנסיעתה, מתרחקת מביתה.
הם חוזרים לחמ"ל בכפר מימון. בטלוויזיה כבר משדרים את התמונות הראשונות מהגירוש. אביו מבקש ממנו שלא יראה, אך הוא מתעקש להישאר. הוא רואה איך מפנים ישוב אחרי ישוב, ועיניו דומעות ביחד עם עיניהם. כמו במשחק כדורגל הוא צועק להם להתנגד, להילחם על ביתם, אבל הם לא שומעים.
הודעת ראש הממשלה קוטעת את השידורים, כשחיוך מרוח על פניו הוא משקר לציבור שזה יום קשה לעם ישראל אך הכרחי, מצדיק את עצמו ואת החלטתו. אחריו מדבר הנשיא, גם לו אין מה לחדש. רק שלא נכעס על החיילים, הוא מבקש.
חוזרים לתמונות מהגוש. בפינוי של שירת-הים הוא מזהה את חברו לכיתה, שעבר לגור בגוש קטיף בתקופת הגירוש, מפונה כשהוא ממרר בבכי בידי ארבעה אנשי יס"מ שדגל ישראל קטן מחובר לזרועם ולכובע שלראשם. אחיו של חברו, הצעיר ממנו בשנה, ממרר גם הוא בבכי ויוצא מהבית המאולתר שבו הם חיו בחודש האחרון מלווה בשתי שוטרות קשות כקרח שלא מנידות עפעף לנוכח דמעותיו.
***
עברו יומיים. את כפר מימון הוא כבר עזב, הם הבינו שאין עוד מה לעשות כשחצי גוש כבר פונה. בבית הוא ממשיך לשבת מול הטלוויזיה צופה בתמונות ההרס והזוועה, בתמונות הבכי והתחנונים, בתמונות התפילה והכיסופים.
הפינוי בגוש הסתיים, ואחרון המפונים גורש. התמונות עברו לצפון השומרון, ושוב תמונות מוכרות של חברים ומכרים נראות על המסך. הוא גם רוצה להיות שם אתם, להיאבק ולהילחם ביחד אתם, אך הוא לא יכול, הוא רק יושב בביתו בוער.
***
היום, שמונה שנים אחרי, הוא נזכר כאילו זה קרה עכשיו, והחולצה הכתומה עדיין עליו. הוא נזכר בדבר שלעולם הוא לא שכח וישכח, בדבר שהוא גם לעולם לא יסלח.
תגובהתגובות